[א]
שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן, שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה, שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה עכ״ל. מקור דין זה הוא
בפסחים דף ס״א [ע״א] שחטו למולים על מנת שיתכפרו בו ערלים בזריקה רב חסדא אמר פסול רבה אמר כשר, ר״ח אמר פסול יש מחשבת ערלים בזריקה רבה אמר כשר אין מחשבת ערלים בזריקה, ופסק הרמב״ם כר״ח דיש מחשבת ערלים בזריקה, אלא דעיין בתוס׳ שם שכתבו ז״ל ודוקא בשחט למולים על מנת שיתכפרו ערלים פסיל רב חסדא אבל נזרק לשם ערלים אפילו ר״ח מודה דכשר דאין מחשבת אוכלין בזריקה עכ״ל, ומשום דדעת התוס׳ דמחשבת אוכלין ומחשבת ערלים תרווייהו חד דינא להו, ופלוגתת רבה ור״ח היא רק בחשב בשעת שחיטה, דרבה ס״ל דכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה ע״כ מועיל זאת דלא חשיבא מחשבה הפוסלת כלל, וכל שחשב על הזריקה אינה פוסלת גם בשעת שחיטה, ור״ח ס״ל כיון דבשעת שחיטה מיהא יש מחשבת אוכלין ע״כ פסול, אכן הרמב״ם חולק בזה וס״ל דפלוגתת רבה ור״ח היא גם בחשב בשעת זריקה, ופליגי אם יש מחשבת ערלים בזריקה, ושאני בזה מחשבת ערלים ממחשבת שלא לאוכלין.
אכן נראה דהרמב״ם לטעמיה אזיל שכתב בפט״ו מה׳ פסולי המוקדשין ה״י ז״ל שחטה לשמה וחשב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה הרי זו פסולה לפי שמחשבין מעבודה לעבודה וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה ולפיכך פסולה עכ״ל, הרי שתלה להך דינא דמחשבין משחיטה לזריקה בטעמא דהוי כאילו חשבה בשעת זריקה, ולא כתב להיפוך דנימא דהא דחשב על הזריקה הוי כאילו חשב על השחיטה עצמה, אלא ודאי דיסוד הך דינא הוא דבעינן דבר הפוסל באותה עבודה שחשב עליה, וזהו עיקר פסולה, והא דמחשבין מעבודה לעבודה מועיל על חלות הפסול דבעינן שיהא דוקא בשעת עבודה, ואמרינן בזה דמחשבת פסול דזריקה חלה בשעת עבודת שחיטה, אבל הא ודאי דבעינן דבר הפוסל בעבודת זריקה, ובלאו הכי לא חל בה דינא דמחשבין מעבודה לעבודה כלל. אשר לפי זה הרי אי אפשר לפרש כלל, דהא דפוסל רב חסדא בשחט למולים על מנת שיתכפרו בו ערלים, הוא משום דיש מחשבת אוכלין בשחיטה, כיון דביסוד הדין דמחשבין מעבודה לעבודה בעינן דוקא שיהא דבר הפוסל בזריקה, אלא ודאי דטעמא דר״ח הוא משום דיש מחשבת ערלים גם בזריקה עצמה, וחלוקה מחשבת ערלים ממחשבת שלא לאוכלין, וגם בחשב בשעת זריקה עצמה שזרק לשם ערלים ס״ל לר״ח דמיפסל, ומשום הכי הוא דפוסל בשחט למולים על מנת שיתכפרו בו ערלים, משום דמחשבין מעבודה לעבודה.
ועיין בתוס׳ שם שהקשו לר״ח מהא דתניא לקמן בדף ע״ח [ע״ב] שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו פסח עצמו כשר, ומפורש שם בסוגיא דהוא משום דאין מחשבת אוכלין בזריקה, הרי להדיא דמחשבת אוכלין של זריקה אינה פוסלת גם בשעת שחיטה, ותירצו דלא גרסינן לזרוק דמו אלא ונזרק דמו, ולפי הגרסא שלנו צ״ל דטעמא דאין מחשבת אוכלין בזריקה קיימא אליבא דרבה, ולר״ח נימא דהברייתא ר׳ נתן היא ולא רבנן, וכדמשני שם הגמ׳ מקודם, וכן עיין בירושלמי ריב״א בשם ר״י שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר, אשר לפ״ד התוס׳ צ״ל דר׳ יוחנן ס״ל כרבה, אכן לדעת הרמב״ם הרי ניחא בפשיטות, דשאני מחשבת ערלים דפסלה גם בזריקה לר״ח, ובמחשבת שלא לאוכליו דאין מחשבת אוכלין בזריקה א״כ ממילא דבשחט לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר גם לר״ח, ואתיא הברייתא והך דירושלמי לכו״ע.
והנה שם בסוגיא תניא יכול יפסול בני חבורה הבאין עמו וכו׳ ת״ל זאת, ובגמ׳ שם אליבא דרב חסדא דהכי קאמר ת״ל וכל ערל כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה וכי תימא הוא הדין לזריקה ת״ל זאת דאפילו מקצתה לא פסלה, וכן הוא ברמב״ם ז״ל שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן עכ״ל, ומשום דפוסק כר״ח. אלא דצ״ע במה שכתב אח״כ ז״ל שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה, וסתם הדברים בכולה ערלה, ולא נקט גוונא דמקצת ערלים ג״כ פסלה, וצ״ל שסמך על הדברים שמקודם, והכא לא בא ללמדנו רק דמחשבין מעבודה לעבודה. אכן י״ל עוד, דהרמב״ם ס״ל דהא דזריקה חמורה דגם מקצת ערלה פסלה בה והא דבשחיטה לא פסלה רק כולה ערלה עיקר דינו תלוי בחלות הפסול, ובעיקר הדין הוא דנאמר דבזריקה פסלה גם מקצת ערלה ובשחיטה לא פסלה רק כולה ערלה, וע״כ הדבר תלוי בהעבודה שהיתה בשעה שחשב, ולא איכפת לן כלל אם היא מחשבת ערלים של זריקה או של שחיטה, וגם מחשבת ערלים של זריקה אם רק חשב עליה בשעת שחיטה חזר דינה דמקצת ערלה לא פסלה בה. ולפי זה לשון הרמב״ם מכוון, דהא דמקצת ערלה פסלה בזריקה הוא רק בחשב עליה בשעת מעשה זריקה עצמה, אבל בשחט למולים על מנת שיתכפרו בו ערלים בעינן דוקא כולה ערלה, וכסתימת לשון הרמב״ם, וכמו שנתבאר. אשר לפי זה הרי שיטת הרמב״ם מוכרחת מתוך הסוגיא עצמה דמחשבת ערלים פוסלת גם בשעת זריקה, כיון דאדרבה בזה הוא דנאמר דזריקה חמורה דפסלה בה גם מקצת ערלה, ובלאו הכי לא משכחינן לדין מקצת ערלות כלל, וכמו שנתבאר.
אלא דיש להוכיח בדעת הרמב״ם, דגם בשחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים ג״כ פסלה מקצת ערלה, והוא ממה שהשמיט הדין המבואר בסוגיא שם במחשבת ערלים אם חל ביה פסולא דשינוי בעלים, וצ״ל הטעם בזה, דהנה בפירש״י שם הקשה דמאי נפקא מינה בזה ותיפוק לן דבלאו הכי הפסח פסול משום מחשבת ערלים, ותירץ דנפקא מינה בזה, דמחשבת ערלים לא פסלה רק במנויין ושינוי בעלים הוא באינן מנויין, וא״כ י״ל דהרמב״ם חולק בזה וס״ל דמחשבת ערלים פוסל גם באינן מנויין, והא דפליגי אם יש שינוי בעלים במחשבת ערלים, י״ל דהרי הסוגיא שם קיימא אם נימא דמקצת ערלה לא פסלה גם בזריקה, וא״כ הא שפיר משכחינן פסול דשינוי בעלים במקצת ערלים דלית בה פסול דמחשבת ערלים, ורק משום פסול דשינוי בעלים הוא דאתינן עלה, אשר לפי זה הרי ניחא הא דהשמיט זאת הרמב״ם, דכיון דפוסק כלישנא קמא דמקצת ערלים ג״כ פוסלת בזריקה, א״כ הרי ממילא דלא משכחינן כלל פסולא דשינוי בעלים בכה״ג, כיון דלעולם הוא פסול מחמת פסול דמחשבת ערלים. ולפי זה הרי מוכח דהרמב״ם ס״ל דגם בחשב בשחיטה על מנת שיתכפרו בו ערלים בזריקה ג״כ הוי דינא דפסלה מקצת ערלה, דאי לאו הכי הא שפיר צריכינן לפסולא דשינוי בעלים בכה״ג, ולמה השמיט זאת הרמב״ם, אלא ודאי דכל שחשב על זריקה פסלה גם מקצת ערלה, ולא צריכינן לפסולא דשינוי בעלים כלל, כיון דשינוי בעלים הוא ג״כ רק במחשבת זריקה דפסלה בה גם מקצת ערלה, ולהכי הוא שהשמיטה הרמב״ם, וכמו שנתבאר.
[ב]
שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה עכ״ל.
ובפסחים דף ע״ח [ע״ב] ת״ר שחטו לאוכליו וזרקו דמו שלא לאוכליו הפסח עצמו כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו, וגירסת הר״ח לזרוק דמו שלא לאוכליו, ולגירסא זו הרי מבואר להדיא דלא כהרמב״ם דבשחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו אדם יוצא בו ידי חובתו, אם לא שנימא דהרמב״ם היה גורס דאין אדם יוצא בו ידי חובתו, וזה צ״ע דהרי הגמ׳ בעיא לאוקמי שם כר״נ דאכילת פסחים לא מעכבא ולר״נ הלא צריך להיות אדם יוצא בו ידי חובתו ג״כ, או דנימא דגירסת הרמב״ם היא כגירסא שלפנינו וזרקו דמו שלא לאוכליו, ובחשב בשעת זריקה הוא דאדם יוצא בו ידי חובתו, מה שאין כן באם חשב בשחיטה על מנת לזרוק דמו שלא לאוכליו אין אדם יוצא בו ידי חובתו. אבל קשה מאי נפקא מינה בזה, הלא תרווייהו חד דינא להו דאין מחשבת אוכלין בזריקה, וכדחזינן דהפסח עצמו כשר מטעם זה, וא״כ מאי שנא דבשחטו על מנת לזרוק אין אדם יוצא בו ידי חובתו ובחשב בזריקה עצמה יוצא בו ידי חובתו, ובתוס׳ דף ס״א כתבו דלהך גירסא דגרסינן וזרק אמרינן דבחשב בשחיטה על מנת לזרוק דמו שלא לאוכליו מיקרי מחשבת שלא לאוכליו בשחיטה, אלא דלפי זה הרי צריך להיות גם פסול, אבל הרמב״ם דפסק דכשר, וא״כ ס״ל דלא חשיבא כחשב בשחיטה, וכדמסיים הרמב״ם לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה, וא״כ אמאי אינו יוצא בו ידי חובתו, והלא בזרק שלא לאוכליו אדם יוצא בו ידי חובתו, ובאמת דאף אם נימא דגירסת הרמב״ם היתה דאין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ג״כ טעמא בעי, כיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה אמאי אינו יוצא בו ידי חובתו.
והנה בהך דינא דשחטו על מנת לזרוק דמו שלא אוכליו דהפסח עצמו כשר משום דאין מחשבת אוכלין בזריקה צ״ע, דהרי בדף ע״ח שם תניא נמנו עליו חבורה אחת וחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת ראשונים שיש להם כזית אוכלין ופטורין מלעשות פסח שני אחרונים שאין להם כזית אין אוכלין וחייבין לעשות פסח שני, והרי הא דאין אוכלין הוא משום דאין הפסח נאכל אלא למנוייו, הרי דכל שאינו ראוי לאכילה אין מינויו מינוי כלל, והיינו משום דכל עיקר דין מינוי ילפינן לה
בפסחים דף ס״א ודף ע״ח מקרא דאיש לפי אכלו תכוסו הכתוב שנה עליו לעכב, ומיניה ילפינן ג״כ הך דינא דלאוכליו, וממילא הוי גזרת הכתוב דהמינוי הוא רק על אוכליו, ושאינו ראוי לאכילה לא חל עליה כלל מינוי של פסח, ועל כן האחרונים שאין להם כזית צריכין לעשות פסח שני ואסורין לאכול מהראשון משום דאינו נאכל אלא למנוייו, ולפי זה הרי נראה דהוא הדין בכל שאינו ראוי לאכילה לא חייל עליה מינוי של פסח, כמו על פחות מכזית, דהרי כולהו חד דינא להו מקרא דאיש לפי אכלו, ולפי זה קשה בשחטו על מנת לזרוק דמו שלא לאוכליו אמאי הפסח כשר, נהי דאין מחשבת אוכלין בזריקה, אבל מכיון דלאו בר מינוי דפסח הוא, א״כ הא לא הויין בעלים דהאי פסח כלל, ונמצא דנשחט בשינוי בעלים דתנן בריש זבחים דהפסח פסול, וקשה אמאי הפסח כשר ליפסל משום שינוי בעלים.
וצ״ל על פי המבואר
בפסחים דף ס״ב [ע״ב] דמחשבת ערלים לא הוי שינוי בעלים לרבה משום דדרשינן עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידיה לאפוקי ערל דלאו בר כפרה הוא, ואף ר״ח דפליג הרי מבואר שם דהיינו משום דס״ל דמיקרי ראוי לקרבן זה הואיל דאי בעי מתקן נפשיה, אבל בהא כו״ע לא פליגי דבעינן בשינוי בעלים ראוי לקרבן זה, וכמבואר
בזבחים דף ז׳ [ע״א] חטאת ששחטה על מי שמחוייב עולה כשרה משום דלא הוי חבירו דומיא דידיה, וע״כ בשחטו שלא לאוכליו, דאינו ראוי לפסח ואין בידו לתקן נפשיה, וא״כ לא הוי חבירו דומיא דידיה, ממילא דליכא הך פסולא דשינוי בעלים, ושפיר הפסח כשר, כיון דשינוי בעלים ליכא הכא, ורק דדיינינן מדין פסול דשלא לאוכליו, ובזה הרי קי״ל דאין מחשבת אוכלין בזריקה. ולפי זה הרי מובן היטב טעמו של הרמב״ם שפסק דשחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, וכבר הקשינו דכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה אמאי אינו יוצא בו ידי חובתו ג״כ, ומעתה הרי ניחא, דהנה הרמב״ם בפט״ו מהל׳ פסולי המוקדשים ה״ח פסק דחטאת ששחטה על מי שמחוייב עולה כשרה ולא עלתה לבעלים, וכן פסק בה״ט שם דחטאת ששחטה לשם מת כשרה ולא עלתה לבעלים, הרי דהא דבעינן חבירו דומיא דידיה הוא רק לענין לפסול הקרבן, אבל מ״מ אינו עולה לבעלים לשם חובה אף באינו מחוייב כפרה כמותו, וא״כ הכי נמי בפסח ששחטו על מנת לזרוק דמו שלא לאוכליו, דנתבאר דהוי שינוי בעלים, ורק דלא הוי חבירו דומיא דידיה, ע״כ נהי דהפסח כשר אבל אין אדם יוצא בו ידי חובתו, וכמו שפסק הרמב״ם דאף באין חבירו דומיא דידיה לא עלה לבעלים לשם חובה וצריך קרבן אחר.
ולפי זה יתישב ג״כ מה שהקשינו דמאי שנא שוחט על מנת לזרוק מחשב בזריקה עצמה דתניא דאדם יוצא בו ידי חובתו, ולפי זה ניחא, דנימא דהא דמי שאינו יכול לאכול אין מינויו מינוי הוא רק קודם שחיטה, אבל לאחר שכבר נשחט עליו הפסח ואח״כ אינו יכול לאכול שוב לא פקע מינויו מיניה, ונהי דאין הפסח עולה לו, וכדתניא
בפסחים דף ע״ח שם דהיה חולה בשעת זריקה אין הפסח עולה לו, אכן זהו רק משום פסולא דאינו יכול לאכול ממנו, והרי הא דאלו שאינן ראויין לאכילה אין יכולין להמנות ואין שוחטין עליהן הרי ילפינן מקרא דאיש לפי אכלו תכוסו, והך תכוסו הא הוי שחיטה, ומהאי טעמא הא הוי דינא דאין מחשבת אוכלין בזריקה משום דהך תכוסו הוי שחיטה, וא״כ הכי נמי לענין לבטל מינויו הוי ג״כ רק עד שחיטה, ונהי דלענין גברא דחזי לאכילה בעינן ג״כ בשעת זריקה, וכמבואר
בפסחים דף ע״ח שם, וילפינן לה ג״כ מקרא דאיש לפי אכלו, אבל מ״מ הא חזינן דלענין מחשבה אמרינן דתלוי בשעת שחיטה ומשום הך טעמא דתכוסו הוי שחיטה, וא״כ הכי נמי נוכל לומר לענין ביטול המינוי דזה תלוי רק בשחיטה.
ובלאו הכי נראה כן, דקודם שחיטה הרי תנן דנמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט, משא״כ לאחר שחיטה, דאינו יכול עוד להמשך ממנו, וגם דכבר הוקבע הקרבן לבעליו בשחיטה, ולא שייך עוד כלל שיופקע דין מינוי ובעלים שלו מהקרבן. אשר ע״כ ממילא דגם באינו יכול לאכול בשעת זריקה, נהי דאין הפסח יכול להקרב עליו, אבל מ״מ אינו פוסל עוד משום שינוי בעלים, כיון דבעליו של הקרבן מיקרי. ולפי זה הרי ניחא הסוגיא דזרק דמו שלא לאוכליו דאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, דנימא דאיירי במי שהיה בריא בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה, דשינוי בעלים לית כאן כיון דכבר הוקבע להיות בעלים בשעת שחיטה, ורק משום מחשבת שלא לאוכליו לחוד הוא דאית בזה, ושפיר אמרינן דכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה על כן אדם יוצא בו ידי חובתו ג״כ, משא״כ הרמב״ם דאיירי בשחטו על מנת לזרוק דמו שלא לאוכליו, וא״כ הא אינו ראוי לאכול גם בשעת שחיטה, ונמצא דבטל מינויו, ואיתא במחשבתו גם דין שינוי בעלים, ע״כ שפיר פסק דאין אדם יוצא בו ידי חובתו, וכמו שנתבאר דשינוי בעלים ממי שאינו ראוי לעשות הפסח הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, וכמו שנתבאר.
והנה כבר הבאנו שיטת הר״ח דגריס שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו, דמבואר מזה דגם בחולה שאינו ראוי לאכול בשעת שחיטה ג״כ לית ביה משום שינוי בעלים. והטעם בזה נראה, דהרי באמת דין מנויין ודין בעלים שני דינים הם, ומנויים הוי גזירת הכתוב בפסח, והרי
בפסחים דף ע״ח [ע״ב] מצרכינן קראי דמינוי מעכב לפי אכלו תכוסו ומכסת נפשות, ואם נימא דמינוי הוא משום בעלים הרי לא צריכינן קראי לזה, דדין בעלים נוהג גם בכל הקרבנות, והרי מחשבת מנויין איכא בשחיטה, וכדתנן בדף ס״א שחטו שלא למנוייו פסול, ושינוי בעלים הוא רק בזריקה, וכדאיתא בדף ס״א שם, אלא ודאי דדין מנויין הוי גזירת הכתוב בפסח, מלבד דין בעלים הנוהג בכל הקרבנות, אלא דזה אמת דאם לא יוכל להתמנות על הפסח ממילא לא הוי בעלים, דהרי נמנין ומושכין את ידיהם מפסח לפסח, הרי דעל ידי המינוי הוא דנעשה בעלים, וע״כ שפיר קם דינא דאם אין חל מינויו שוב לא הוי בעלים, אבל הא מיהא דבעצם הדינים שלהם שני דינים הם, דין מינוי של פסח ודין בעלים של קרבן. אשר ע״כ נראה, דאע״ג דאם אין מינוי ממילא אינו בעלים כלל מ״מ כל זה הוא אם לא חל מינויו כלל, כגון שמשך את ידו מהפסח, דבטל כל עצם מעשה המינוי לגמרי, ואין כאן במה שיחשב בעלים, משא״כ בנתמנה על הפסח, ורק שבשעת שחיטה אינו ראוי לאכילה, דבאמת לא הופקע עצם מעשה המינוי, ואם היה חוזר ונעשה ראוי לאכילה בשעת שחיטה באמת היה הפסח קרב עבורו ועולה לו, משום דלא הופקע עצם המינוי שלו, ורק מגזירת הכתוב האמור בפסח דבעינן חזי לאכילה ואי לאו הכי אינו בר הקרבת קרבן פסח, משום זה הוא דהופקע מיניה דין מינוי של פסח, והרי הוא בכלל אינו מנוי עליו, א״כ י״ל דכל זה הוא לענין דין מנויים האמור בפסח, אבל לענין דין בעלים של קרבנות, בזה כל שעצם מעשה המינוי לא פקע ממילא לא פקע גם דין בעלים שלו, אף אם לא חזי לאכילה ואינו בר הקרבה דפסח, מ״מ בעליו של הקרבן מיקרי, וממילא דאינו בכלל שינוי בעלים. ובאמת דמדין איסור אכילה דשלא למנוייו לא שייך כלל למידן לענין דין שינוי בעלים, דדין אכילה שאני, דאין דינה תלוי רק בעצם חלות המינוי אם הוא מנוי על הקרבן אם לא, כי אם דבעינן עוד שהקרבן בדין הקרבתו יהא קרב עבורו ועולה לו בתורת קרבן פסח לבעליו, ואם אך בדין הקרבתו הוי דינא שהפסח לא יוכל להקרב עבורו ולא עולה לו הרי הוא אסור באכילתו משום שלא למנוייו, וגם בחלים בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה דלא פקע שוב דין בעלים ומנויין מיניה, מ״מ כיון דאין זורקין עליו ג״כ הוא אסור באכילתו. ולפי זה י״ל, דכל שנתמנה עליו כדין, אף אם היה חולה בשעת שחיטה, מ״מ שוב לא פקע מינויו מיניה לענין דין מחשבת שינוי בעלים, וגם מחשבת שלא למנוייו ג״כ לית ביה, ורק לענין דין איסור אכילה הוא דאית ביה דין שלא למנוייו, אבל לא לענין דין פסול מחשבה, וכדתנן במתני׳ מחשבת שלא לאוכליו ומחשבת שלא למנוייו בתרתי, דמשמע מזה דבמחשבת שלא לאוכליו ליתא למחשבת שלא למנוייו, וממילא דלא הוי בכלל שינוי בעלים ג״כ.
אשר ע״כ מתישבת היטב גירסת הר״ח דשחטו לאוכליו על מנת לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו, דנימא דאיירי דהיה חלים בשעת מינוי וחל מינויו כדין, ורק בשעת שחיטה הוא דנעשה אינו ראוי לאכילה, וע״כ לית ביה עוד משום שינוי בעלים, ורק מחשבת שלא לאוכליו לחוד אית ביה, וכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה שפיר יוצא בו ידי חובתו, ומיושבת שפיר גירסת הר״ח. וכבר נתבאר דהרמב״ם פליג בזה וס״ל דכל שהוא חולה בשעת שחיטה פקע מיניה דין מינויו לגמרי, ומועיל זאת גם להחשב מחשבת שינוי בעלים, ולהכי הוא שפסק דאין אדם יוצא בו ידי חובתו, וכמו שנתבאר.
ונראה דמקור דברי הרמב״ם הוא מהסוגיא דפסחים דף ס״א [ע״ב] דאיתא שם שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים בזריקה וכו׳ ר״ח אמר פסול יש מחשבת ערלים בזריקה רבה אמר כשר אין מחשבת ערלים בזריקה, אמר רבה מנא אמינא לה דתניא וכו׳ אלא לאו הכי קתני ת״ל וכל ערל כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה וכי תימא הוא הדין לזריקה דכולה ערלה מיהא פסלה ת״ל זאת וכו׳ ור״ח אדרבה לאידך גיסא ת״ל וכל ערל כולה ערלה פסלה וכו׳ אבל זריקה אפילו מקצתה נמי פסלה וכו׳, מתקיף לה רב אשי וכו׳ דילמא האי וכל ערל משמע כל דהוא ערלה כתב רחמנא זאת דעד דאיכא כולה ערלה לא פסלה לא שנא בשחיטה ולא שנא בזריקה, אלא אמר ר׳ אשי ר״ח ורבה בהאי קרא קמיפלגי ונרצה לו לכפר עליו עליו ולא על חבירו רבה סבר חבירו דומיא דידי׳ וכו׳ לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא ור״ח סבר האי ערל נמי וכו׳ בר כפרה הוא הואיל דאי בעי מתקן נפשיה, והנה רש״י פי׳ שם דלפי הך אוקימתא דרב אשי לא מיירי כלל בערלים מנויין, רק בערלים שאינן מנויין, ומדין שינוי בעלים הוא דפסול לר״ח, ולאו משום מחשבת ערלים הוא דמיפסל, דאדרבה אי לאו ערלים היה פסול לכו״ע משום שינוי בעלים, ורק בערלים פליגי אי מיפסיל משום שינוי בעלים או לא, וזה צ״ע דפשטות הסוגיא משמע דמשום מחשבת הערלים הוא דפסול, וכמו שסברה הגמ׳ מתחלה.
אכן לפי מה שכתבנו לעיל בדעת הרמב״ם הא נמצא דבאמת כל מחשבת ערלים יש לפסלו גם מדין שינוי בעלים, כיון דערל אינו בר הקרבת קרבן פסח, וכמבואר
ביבמות דף ע״א [ע״א] דערל אימעיט בין מעשיה ובין מאכילה, א״כ הרי י״ל דגם הפסול ערלות מפקיע הדין מינוי שלו, וגם דהא ערל הוא בכלל הנך שאינן ראויין לאכילה, והוא זה פסול שלא לאוכליו דמפקיע המינוי לדעת הרמב״ם, ואע״ג דערל שאני מחולה, דבערל לא שייך לומר שיופקע המינוי כיון דיש בידו למול, אכן י״ל דמ״מ הערלות שהיא בשעת שחיטה גורמת להפקיע מינויו מפסח זה, כיון דעכ״פ יש בו פסול ערלות, וממילא דמחשבת ערלים חשיבא שינוי בעלים לדעת הרמב״ם כמו מחשבת שלא לאוכליו. אשר לפי זה נוכל לומר, דהרמב״ם מפרש דבאמת גם לפי מה דמשני רב אשי מיירי פלוגתת ר״ח ורבה בערלים מנויין, [והא דלא פסלה משום ערלות אף לרבה, י״ל דאיירי במקצת ערלה דלא פסלה לר״א], ורק מכח מחשבת הערלות הוא דקפסיל ליה ר״ח, משום דהערלות גורמת להפקיע מינויו מהפסח, והוי שינוי בעלים, ורק דר״א בא לומר דלא מיירי פלוגתייהו מכח פסולא דערלה ורק מכח פסולא דשינוי בעלים שיש במחשבת ערלים, ומיושבת היטב הסוגיא כפשטה דהפסול בא מכח המחשבת ערלים, וזהו יסוד דינו של הרמב״ם דאינו ראוי לאכול מפקיע המינוי ויש בו משום שינוי בעלים, כמו הפסול דערלות המבואר בסוגיא, ולהכי הוא שפסק דאין אדם יוצא בו ידי חובתו, וכמו שנתבאר.