היה אחד מבני חבורה קטן או זקן כו׳ אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו כו׳.
בסוף פרק לולב הגזול יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו הפסח שנאמר איש לפי אכלו ר׳ יהודה אומר עד שיכול לברר אכילה כיצד נותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו, הנה טעמא דר״י לא איתפרש. והנ״ל דאין עושין חבורה שכולה קטנים כמוש״פ רבינו לקמן ה״ד דאינם בני דעת להזהר בקדושת הפסח ועל כרחין דמיירי כשיש כאן נמנין על הפסח גדולים ואנן קיי״ל דקטן שהגיע לצרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו מן התורה בדעת אחרת מקנה אותו הא פחות מזה אינו זוכה לעצמו אף בדעת אחרת מקנה אותו ועיין גיטין (דף ס״ד) ובתוספות שם, ועיין חו״מ סימן רמ״ג ובהגהות, וא״כ רבנן לא חיישי מאומה דאם יש אחד גדול מנוי מאי איכפת לן בהך קטן שיכול לאכול כזית צלי הנמנה עליו, ואף אם מאכילו שלא למנויו מאי איכפת לן כיון דשה לבית אבות לאו דאורייתא, עיין נדרים (דף ל״ו) בר״ן דפירש דמה״ת אין הקטנים צריכים להמנות עליו ואוכלין אע״פ שלא נמנו ודוקא בראוין להמנות קפיד רחמנא דיהא נאכל למנויו עיי״ש, אבל ר״י לטעמו אזיל דסבר אין שוחטין את הפסח על היחיד א״כ משכחת בכולהו קטנים ואחד גדול וכיון שלא הגיע לצרור וזורקו אגוז ונוטלו אין הקטן זוכה בדעת אחרת מקנה אותו מן התורה ונמצא שאינו זוכה בפסח ולאו מנוי הוא ונמצא נשחט הפסח על היחיד לכן סבר דיהי׳ בכה״ג שיודע לברר אכילה וזוכה לעצמו מה״ת ובר מנוי הוא, אבל רבנן אע״ג דסברי דלכתחילה אין שוחטין על היחיד בכ״ז כיון דאם שחט הפסח על היחיד כשר ולא דרשי לזה קרא דלא תוכל לזבוח הפסח באחד שעריך לכן לא חיישי לזה ודוק:

אבל עושין חבורה כולה נשים אפילו בפסח שני.
בגמרא (דף צ״א) אשה בראשון שוחטין עליה בפ״ע ובשני עושין אותה טפלה לאחרים דברי ר׳ יהודה, פירוש דסבר נשים בשני רשות וא״כ אם לא הוי רשות היינו שאינה נעשית טפילה אז לא שייכא בפסח כלל ואם אוכלת הוי נאכל שלא למנויו ואם שוחטין עליה בפני עצמה אינו פסח כלל ונעשה כמפריש פסח בתוך השנה וכיו״ב, אבל כיון דחזינא דנמנית בפסח אף דפטורה מפסח אמרינן דנעשית טפילה, אבל בכ״ז לשחוט עליה בפני עצמה אי אפשר דהוי כמו שתביא אשה עולת ראיה כיון דפטורה מינה ומיחזי כחולין בעזרה דלר׳ יהודה אינה רשאה עיין עירובין (דף צ״ו), אבל לדידן דקיי״ל נשים סומכות רשות ואם רצו להביא עולת ראיה מביאין ה״נ עושין חבורה שכולה נשים וכן פסק רבינו, והא דלא מפרש הגמ׳ טעמא דרבי יוסי דאמר אשה בשני שוחטין עליה בפ״ע דסבר נשים סומכות רשות ואם רצו להביא עולת ראיה מביאין, דא״כ לא הוה פליג עליו ר״ש דאזיל לטעמיה בעירובין דסבר כר׳ יוסי, וע״כ דכוונתו דחייבין לשחוט עליהן אפילו כשהן בפני עצמן ודוק:

שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול כו׳.
הנה ר״י בתוספות פירש דשנוי בעלים הוא בשוחט על מנת לזרוק לשם אחר וזה להתכפר בו אחר אבל שוחט שלא למנויו הוא שעצם השחיטה הוא לשם אחר וזה רק בפסח והאריך בזה בסוגיא ואנכי בחידושי בגמרא הארכתי בפלפול ארוך אכ״מ להעתיקו כולו רק במה שנוגע להבנת דברי רבינו, וז״ל שמה. לדעתי לא מצאנו הך חידוש שחדשו תוספות רק א״ש כפשוטו דלפירוש ריב״א בד״ה שחטו למולים דהא דאין מחשבת אוכלין בזריקה היינו שזרק להאכיל הבשר שלא לשם אוכלים בהא כשר ובלהתכפר בו פליגי יעו״ש, א״כ א״ש כפשוטו דשוחט להאכיל הבשר שלא למנויו פסול וזה לא פסול כלל בשארי קרבנות, וזה מחוור יותר מפירוש ר״י דלפ״ז א״ש סוגיא דלקמן דאפשר לברר אפילו בשחטו להאכיל שלא למנויו ולמנויו כיון דהמחשבה הוא להאכיל שלא למנויו א״כ נראה מי יאכל, ועוד אפשר לחלקו לחלקים כפירוש קמא ברש״י והא דנקיט הגמרא לשנוי בעלים דא״א לברר הוא בשנוי בעלים ששחטו להתכפר בו שלא לשם בעלים והסברא נכונה. ולפ״ז לק״מ מה שהקשו תוס׳ לקמן ד״ה רבה דנילוף מקו״ח דמה הריני שוחט כו׳ שוחט לשם ערלים דפסול כו׳ ולפ״ז א״ש דשוחט לערלים כשר רק בשוחט להאכיל לערלים מבשרו פסול וה״ה תיליף מינה דזורק להאכיל ערלים וע״ז כתיב מיעוטא, אבל שיפסל לזרוק לערלים להתכפר בו לא שייך קו״ח דגם בשחיטה לא פסול, אכן גם תירוצם לקמן דזורק לשם ערלים כשר לא שייך לריב״א ודוק:
ודע דלכאורה היה נראה לפרש הך דקאמר הגמרא בהאי קרא קא מיפלגי לכפר עליו, פירוש, הא באם ערלים המה ממנויו לכו״ע לא פסלה דאין מחשבת אוכלין בזריקה והא דמתקיף רב אשי לרב חסדא דדחיק לשנוי הא בזריקה חמירא ע״ז פריך שפיר, אבל ז״א דאם לר״ח לחודיה פריך לק״מ דהא פלוגתא דתנאי היא וע״כ כמו שכתבו תוס׳ דמקשה ממשמעות הברייתא ולתרווייהו מקשה ודוק:
ועתה נשים פנינו לשיטת רבינו כי הוא חילק בין מחשבת שלא לאוכליו למחשבת ערלים דאין מחשבת אוכלין בזריקה ומחשבת ערלים פסלא דלא סבר חילוקא דר״י וגם חילוק הריב״א לא נזכר כלל שלשון רבינו מורה דשאני מחשבת ערלים ממחשבת אוכלין וזה צריך ביאור וסברא, גם מה דפסק דאף מקצת ערלה פסול בזריקה צ״ע דכיון דרב אשי מוקי פלוגתיה במילי אוחרי איך יחלוק על רב אשי דהוא בתרא, ובזה השיגו הראב״ד, ויותר פליאה איך לא הביא כלל דערלים שאינם מנויין פסלי וצ״ע מאוד. אך שמע נא דבר ד׳ דהעיקר דאין מחשבת אוכלין בזריקה טעמא בעי אם כי תכוסו לשון שחיטה מ״מ מה הסברא לחלק ונילוף דיש מחשבת אוכלין בזריקה מקו״ח או במ״מ כמו שהקשו תוס׳ כאן ובזבחים, ולכך פירש רבינו באופן נאות דאמרינן בזבחים שחיטה לאו עבודה היא ולהכי כשרה בזר מידי דהוה כו׳ עיי״ש וכתב ר״י דאורליינוש בטעמו דענין שחיטה דמפיק ליה מאבר מן החי ואינה זבוחה הוא גם בחולין כמו בקדשים ובא לתכלית אחד, וא״כ עיקר ענין השחיטה הוא הכשר אכילה דיצאת מידי איסורו בחייו ותו האיסור המונח עליה אינו איסור דבוק בעצמו ובפרט בק״ק דליכא מעילה קודם זריקת דמים, ואם דאיסורא דאורייתא איכא כמו שחקרו בתוס׳ בכ״מ הוא רק מפני קדושתו הנוספת לו וא״כ מחשבת אוכלין דמנוי הוא על הפסח והוא מחוייב בפסח רק סיבת חסרונו במה שהוא חולה או זקן ואינו יכול לאכול כזית ובפסח עקרו לאכילה ובעי גברא דחזי לאכילה בעת הקרבתו, משום זה אינו נמנה על הפסח גופיה לשחוט עליו ואף בריא בשעת זריקה לא מהני עיין לקמן ע״ח א״כ כיון דכל חסרונו מצד שאינו ראוי באכילה בעי שיהא המחשבה שלא לאוכליו בשחיטה דהיא המתרת באכילה אל הבשר מצד עצמותה בין בחולין בין בקדשים והיא מכשרתם לאכילה, לא כן בזריקה דהיא רק להרצאה והיא המכפרת והיא אינה באה בשביל אכילת הבשר, אדרבא האיסור קודם זריקה נתהווה מסיבת שצריך לרצות עוד בזריקה והיא האוסרת לא המתרת א״כ אם חשב לחולה וזקן דהם בני הרצאה רק חסרונם מצד שאינם ראוים לאכול אין פסול במחשבתם בזריקה וזה ברור:
ונקדים עוד דהגמרא מסיק לקמן (דף ס״ט) בשיטת ר׳ אליעזר דסבר דאע״ג דאין הפסח נשחט שלא לאוכליו דוקא חולה וזקן אבל טמא מת בז׳ שלו אף שחל להיות בשבת ואין מזין עליו בכ״ז גברא הוא דחזי ותקונו הוא דלא מתקן בכה״ג לא מעכבא אכילת פסחים ועושה פסחו בלא הזאה, ותמהו בתוספות דא״כ אמאי ערל אינו שוחט הפסח בעוד שהוא ערל הא מיחזי חזי ותקונו הוא דלא מתקן ואמאי אינו עושה פסחו בעודו ערל, והנה בחידושי תמהתי עליהם דאיך נוכל לאמר דערל יעשה פסח הא קרא כתיבא המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו הרי אף מילת זכריו דמצווה למולם כ״ז דהמה ערלים מעכבין אותו מפסחו כש״כ מילת עצמו כ״ז שלא מל בודאי אינו עושה, ובארתי שם באנוס דאם היו חבושין בבית האסורים אין מעכב פסחו, וזה דחוק, והבאתי ראיה מירושלמי פרק האשה ה״ו עיי״ש ויצא לנו מזה דאע״ג דמצד אכילתו היה מצי לעשות דמיקרי לר״א גברא דחזי לאכילה בכ״ז אינו ראוי לעשות הפסח מצד עשייתו כ״ז שלא מל ולאו בר הרצאה הוא כלל, א״כ חסרונו אינו מצד העדר אכילתו בלבד רק מפני דלגבי פסח לאו בר הרצאה אף דשאר קרבנותיו משלח בכ״ז בפסח אינו משלח [בלא טעמא דאכילת פסח מעכבא] א״כ תו לא בעי כלל טעמא מדוע פוסל מחשבתו בזריקה דכיון דפסולו מתיחס שאינו בר הרצאה כלל וזה עיקרו של זריקה שמרצה ומכפר ודוק:
ובזה מובן טעמא דמה דלגבי ערלים פוסל אף מקצתו בזריקה ובשחיטה אינו פוסל במקצתו, דבשחיטה דלאו עבודה והיא לאו הרצאה ופסולו אינו מקרא דאז יקרב לעשותו דהוא משמע בעבודת הדם היינו זריקה דהיא ההרצאה רק מה דפוסל ערל בשחיטה משום דלא מצי לאכול הפסח ובעינן איש לפי אכלו תכוסו וא״כ הפסול מצד שאינו ראוי לאכול שפיר שייך טעמא דלקמן מפני שאפשר לברר שהראוין לאכול יאכלו ואלו כמאן דלא חשיבא עליה כלל שאינן ראוין לאכול כלל ולכך לאוכליו ושלא לאוכליו [וכן לערלים ולמולים] מחשבת לאוכליו קיימת והיא בטלה בעצמותה, אבל מחשבת ערלים בזריקה דמטעם הרצאה ובשפיכה חדא נתרצו המנוין ומאי שייך לברר בהך זריקה ותו פסול כמו לשמו ושלא לשמו, ומפורש לשונו הטהור שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול כו׳ למולים ולערלים כו׳ כשר שאלו הראוין לו אוכלין כהלכה והאחרים כאילו לא חשב עליהן פירוש דהוה אפשר לברר, ונכון בס״ד ודוק:
ולפ״ז סבר רבינו דהא דמסיק רב אשי בהאי קרא קא מיפלגי אין פירושו כפירוש רש״י ז״ל, דזה פלפול ארוך לא נזכר בתלמודין רק פירש כפשטא דאה״נ מקראי ליכא למשמע מיניה מידי רק מסברא דמקצת ערלה פסלה בזריקה והיינו אימת אם נימא דחייל מחשבת שניהן מחשבת מולים ומחשבת ערלים אבל סברת רבה דמכשר בהא הוא כמו שמצאנו וכפר עליו ולא חבירו ודוקא מחוייב חטאת הא למחוייב עולה כשרה, וטעמו משום דמינו מחריב בה ושלא מינו אינו מחריב שאין שום התיחסות כלל אל מי שחשב ולכך בטלה המחשבה במהותה הכא נמי אף אם ערלים המה מנוין בכ״ז כשר אם חשב לערלים ולמולים דכיון דלאו בר הרצאה הוא בפסח רחוק התיחסותו מערלים והוה כמו דלאו מינו ולא מצי מחריב בה ובטלה מחשבתו נגד מחשבת מולים, ורב חסדא סבר דבר כפרה מקרי ומינו הוא ותו מתיחסין שניהם ותו מפסלי מטעם שאי אפשר לברר, וזה כוונת רב אשי דלאו בקראי פליגי רק בסברא פליגי והא דנקיט ע״מ שיתכפרו בו ערלים ולא נקיט למולים וערלים דלרבותא דרבה קמ״ל ודוק. נמצא דלפי מסקנת רב אשי אם מתיחסין מחשבת ערלים ג״כ תו פסולה היה דא״א לברר בזריקה ולשיטתו אזיל לקמן דפסולו לאו בגופו אינו מעלה כלל רק משום דא״א לברר ולכך בזריקה דא״א לברר פסול מקצת ערלה [לר״ח דבת מינו הוא] אבל לר״י דטעמו משום דפסולו אינו מגופו הוא צריך להיות אף מקצת ערלה לא תפסול בזריקה דאף דשניהן מתיחסין וא״א לברר לא דמי לשמו ושלא לשמו דפסולו בגופו, הרי דרב אשי אזיל לטעמו דעיקרו משום דאינו אפשר לברר וכן פסק רבינו כרב אשי והביא רק טעמו דא״א לברר, ודוק כי זה דרך חדש ראוי לרבינו:

הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו כו׳.
בגמ׳ הגירסא יוצא בו י״ח, וכן בירושלמי תמיד נשחט ה״ב למה שוחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר נעשה הראשונה כשוחטו לאוכליו ושלא לאוכלו והוא כשר, מוכח דיוצא ידי חובתו בשוחט פסח לאוכליו ושלא לאוכליו, ובודאי כי נפל ט״ס בדברי רבינו: