×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו, שנאמר ״תכסו על השה״ (שמות י״ב:ד׳), מלמד שהן מתמניןא עליו כשהוא חי. ואלו המתמנין על הפסח הן הנקראין בני חבורה.
The Paschal sacrifice should be slaughtered only for the sake of those who were enumerated for partaking of it, as Exodus 13:4 states: "Everyone... should be enumerated on the lamb.⁠" The implication is that one should be enumerated on it while it is alive. Those enumerated on a Paschal sacrifice are referred to as "the members of the company.⁠"
א. ד (מ׳שהן׳): שמתמנים. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחעודהכל
אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא לִמְנוּיָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ב:ד׳) תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה מְלַמֵּד שֶׁמִּתְמַנִּים עָלָיו כְּשֶׁהוּא חַי. וְאֵלּוּ הַמִּתְמַנִּים עַל הַפֶּסַח הֵם הַנִּקְרָאִים בְּנֵי חֲבוּרָה:
אין שוחטין את הפסח אלא למנויו וכו׳ – בפרק תמיד נשחט (פסחים ס״א):
שמתמנין עליו כשהוא חי. היינו כרבנן דפרק האשה דף פ״ט דדרשי מחיותו דשה:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(ב) ויחידא ששחט את הפסח לעצמו, כשר, והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו. ומשתדלין שלא יישחט לכתחילה על יחיד, שנאמר ״יעשו אותו״ (שמות י״ב:מ״ז):
When one individual sacrifices a Paschal sacrifice for himself alone, it is acceptable, provided he is capable of partaking of it in its entirety. As an initial preference, an endeavor is made not to sacrifice the Paschal sacrifice for the sake of one individual alone, for Numbers 9:12 states: "They shall offer it.⁠"
א. ד: יחיד. אך אין כאן הלכה חדשה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםברכת אברהם על משנה תורהכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהעודהכל
יָחִיד שֶׁשָּׁחַט אֶת הַפֶּסַח לְעַצְמוֹ כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לֶאֱכוֹל אֶת כֻּלּוֹ. וּמִשְׁתַּדְּלִין שֶׁלֹּא יִשְׁחַט לְכַתְּחִלָּה עַל יָחִיד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ב:מ״ז) (במדבר ט י״א:י״ב) יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:
שאלה: ועוד אמר ז״ל בספר קרבנות: יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו ומשתדלין שלא ישחוט לכתחלה על יחיד שנא׳ יעשו אותו. והאי סברא דאין שוחטין על היחיד כר׳ יהודה ור״י לא נסיב תלמודיה לפסח ראשון אלא מדכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב ולפסח שני מיתי מיניה ראיה בפרק מי שהיה טמא ובפסח שני הוא דאמרינן כמה דאפשר להדור מהדרינן משום דמיעוט שחטי לה וכיון דהדרינן ולא אשכחן אחרים דמימנו בהדיה שחטינן עליה לכתחלה ועוד מנא ליה אליבא דר׳ יהודה שאם שחט כשר ואם תמצא לומר אם שחט כשר מנא ליה דאינו כשר אלא אם כן ראוי לאכול את כולו הא אין ראוי לאכול את כולו פסול ואנן לא שמעינן ראוי ושאינו ראוי אלא לר׳ יוסי ולכתחלה דקתני יחיד ויכול לאכול שוחטין עליו אבל לר׳ יהודה בין ראוי לאכל את כולו בין אין ראוי אין שוחטין עליו שמעינן ליה ואי אמרת לכתחלה הוא דלא אבל דאי עבד כשר מאי שנא ראוי ומאי שנא שאינו ראוי הא לא שאני ליה ואי אמרת אזלינן בתר טעמא דראוי לאכלו לא משייר מניה הלכך כשר ושאינו ראוי משייר מיניה ואתי ביה לידי פסול היכי אשכחן כי האי גונא דחייב וכי משום דמשייר מניה מיפסיל כוליה ועוד מקרא דקא מייתי לה לא תוכל לזבוח וקרא לא שאני ליה בין ראוי לשאינו ראוי ועוד אי כר׳ יהודה סבירא ליה דקא מיתי ראיה מלא תוכל לזבוח אם כן ליכא למילף מיניה שאין שוחטין את הפסח בבמת יחיד דליתא אלא לר׳ יוסי דת״ר מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד ת״ל לא תוכל ר׳ יוסי אומר יחיד ויכול לאוכלו וכו׳ ואמרינן ור׳ יוסי האי באחד מאי עביד ליה לכדתניא ר׳ שמעון אומר מנין לשוחט את הפסח בבמות יחיד ת״ל לא תוכל וקשיא מאי דקאמר ז״ל בפרק ראשון מהלכות אלו אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים וכו׳ עד שנא׳ לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך ואם כן הוי ליה חדא כר׳ יהודה וחדא כר׳ יוסי ממ״נ אי כר״י ס״ל הא ר״י לא סבר לה כר״ש במדרש לא תוכל ואי כר״י סבירא ליה ניפסיק כר׳ יוסי שמותר לשחוט על היחיד אפילו לכתחלה ליפרש לן מר מאי דסבירא ליה במלתא דא.
תשובה: אע״פ שיש לומר דהאי פסקא כר׳ יהודה דר׳ יהודה לכתחלה בלבד אסר דאין שוחטין בלבד קאמר דמשמע לכתחלה וגרסינן בירושלמי על האי מתניתין אמר ר׳ יוחנן מודה ר׳ יהודה שאם עבר וזרק את הדם שהורצה עבר ושחט מתירין לו לזרוק אעפ״כ לא פסק אלא כר״י ולפיכך התנה שיהיה ראוי לאכול את כולו כר׳ יוסי וכן אמר ז״ל בפירוש המשנה והלכה כר׳ יוסי וכן קיי״ל דר׳ יהודה ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי ודקא קשיא לך אי כר׳ יוסי סבירא ליה אמאי אין שוחטין לכתחלה דר׳ יוסי בפירוש אמר בברייתא שוחטין דמשמע אפילו לכתחלה ודאי מקום עמידה הוא מיהו לא אמר ז״ל אין שוחטין לכתחלה בפירוש כמו שדרכו לומר בכל אסור לכתחלה אלא דרך זרוז עד שהוא משובח יותר אמר ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד ולא סמך ז״ל בזה הדבר אלא על הכתוב שהביא ממנו ראיה שנא׳ יעשו אותו לא על דברי ר׳ יהודה ולא על טעמיה דאין הלכה כמותו ודקא קשיא לך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב לא בקיאותו אפילו בקרא דאע״ג דכתיב בפסח שני ככל חקות הפסח יעשו אותו קרא אחרינא כתיב בפסח ראשון כל עדת ישראל יעשו אותו ומנה אייתי ז״ל הראיה וליכא עליה קושיא וכאשר פירשו לנו בתלמוד בפרק מי שהוא טמא בפסח שני ועשו אותו כמה דאפשר אין שוחטין את הפסח על היחיד הוא הדין ויעשו אותו הכתוב בפסח ראשון וראיה חזקה היא זו לו ז״ל.
יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו וכו׳ – בפ׳ האשה (פסחים צ״א) תנן אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי מתיר ואפי׳ חבורה של מאה שאינם יכולים לאכול כזית אין שוחטים עליהם. ובגמ׳ ת״ר מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד ת״ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי אומר יחיד ויכול לאכלו שוחטים עליו עשרה ואין יכולים לאכלו אין שוחטין עליהם וידוע דהלכה כר׳ יוסי.
ומ״ש: ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד וכו׳ – קשה מאחר שפסק כר׳ יוסי מאי האי דקאמר שלא ישחט לכתחלה על היחיד דר׳ יוסי אפי׳ לכתחלה מתיר. ותירץ ה״ר אברהם בנו של רבינו שלא כתב בפירוש אין שוחטין לכתחלה אלא דרך זירוז שמשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד ולא סמך בזה אלא על הכתוב שהביא יעשו אותו והוא הכתוב האמור בפסח ראשון כל עדת ישראל יעשו אותו עכ״ל. ואני אומר דאכתי קושיין לא מיתרצא שאם רבי יוסי מתיר לכתחלה ולא הצריך לזרז ולא דרש הפסוק לכך מנין לו לרבינו לחוש דבר שלא אמרו ר׳ יוסי. אבל התירוץ הנכון הוא שדברי רבינו מבוארים בפ׳ מי שהיה (פסחים צ״ה) דקאמר ורבנן האי יעשו אותו מאי עבדי ליה מיבעי ליה שאין שוחטין את הפסח על היחיד דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן. ומשמע לרבינו דכר׳ יוסי אתיא דאילו לר׳ יהודה מאי כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן הא אמר דאין שוחטין על היחיד כלל:
יחיד ששחט וכו׳. עיין מ״ש מרן ז״ל דפסק כרבי יוסי וכו׳ ע״כ. ראיתי להפר״ח בנימוקיו על רבינו וז״ל ולי נראה דפסק כרבי יהודה משום דאמרינן בפרק הוציאו לו דף נ״א דרב ששת אית ליה כמאן דאמר אין שוחטין את הפסח על היחיד כן נ״ל עכ״ל. ולא ידענא מאי קאמר חדא דר׳ יוסי נימוקו עמו ותו דאי פסק כרבי יהודה כיון דיליף לה מקרא דלא תוכל לזבוח את הפסח מעתה אם שחטו פסול דאין זה פסח וכ״כ הרב מתנות כהונה ז״ל תלמידו אף שלא ראה דבריו אלה עיי״ש ומלבד כל זה אם פסק כר׳ יהודה הו״ל למינקט לישניה ולכתוב אין שוחטין את הפסח על היחיד וכו׳ כדברי ר׳ יהודה במשנה וכ״כ הרב לח״מ ז״ל סוף פ״ג:
(ב-ג) יחיד ששחט וכו׳. אפי׳ חבורה של מאה. עיין תוס׳ פסחים דף צ״א ע״א ד״ה עשרה ועיין מהרש״א. ויש ליישב דדעת התוס׳ כדעת רבנו דהא דקאמר מתני׳ יחיד ויכול לאכלו ר״ל דוקא לאכול כולו אבל מאה שאין יכולין לאכול כולו אין שוחטין דחוששין לפסול נותר וטוב להבטל מפסח בשב ואל תעשה משידחה לא תעשה דבל תותירו, והא דנקיט בסיפא חבורה של מאה שאין יכולין לאכול כזית י״ל דלא איירי באין שום אחד מהן יכול לאכול כזית דהא כבר שמענו מרישא דאין עושין חבורה שכולם זקנים וחולים אפי׳ יכולין לאכול כזית כדי שלא יביאו לידי פסול ר״ל לידי נותר אלא דה״ק רבי יוסי אפי׳ יש אחד מהן שאינו יכול לאכול כזית אין שוחטין עליו דחשיב כמו לאוכליו ושלא לאוכליו דאסור לכתחלה וא״כ אפשר דר׳ יהודה פליג בהא וס״ל דכיון דליכא חשש שיבוא לידי נותר אין קפידא למנות אחד שאין יכול לאכול כזית אבל אהא דנקיט בברייתא רבי יוסי עשרה שאין יכולין לאכול כולו ואתי לידי נותר אין שוחטין בהא מודה רבי יהודה דהא סתם מתני׳ ברישא שמא יביאו לידי פסול ר״ל לידי פסול נותר.
ואולם לפי הנראה מלשון רש״י בסוגיין דס״ל דאין חוששין בפסח שיבוא לידי נותר ומשו״ה מפרש דר׳ יוסי מתיר לשחוט על היחיד אע״ג שאינו יכול לאכול כולו ויבוא לידי נותר אע״ג דודאי לכתחלה מהדרין אבני חבורה שלא יהא נותר מ״מ אם לא מצא שוחטין על היחיד שיכול לאכול כזית ואתי עשה דפסח ודוחה נותר. והא דמסיים ואפי׳ מאה ואין יכולין לאכול כזית פי׳ רש״י כולן יחד לא יאכלו כזית דנמצא מביאין הפסח לידי פסול שלא יהא נאכל ממנו כזית וכן ברישא דאין שוחטין על זקן וחולה לבד פי׳ רש״י שמא יכבד חליו ולא יוכלו לאכלו כזית ממנו אבל לנותר לא חיישינן וכן פי׳ רש״י בברייתא דעשרה ואין יכולין לאכלו ר״ל כולן בצירוף אין יכולין לאכול כזית.
ומשתדלין וכו׳. עיין כ״מ וכ״כ בתי כהונה בבית ועד דהוקשה לרבנו קושיית תוס׳ בפסחים דף צ״ה ד״ה מבעי ליה, גם הוקשה לו קושיית רש״י בפסחים דף צ״א ע״א ד״ה ופרכינן לר׳ יוסי לזה סובר רבנו דלכו״ע דרשינן יעשו אותו שמשתדלין אך ר׳ יהודה דרש לא תוכל לזבוח דשנה עלה הכתוב לעכב והיינו דפריך הש״ס ולר׳ יוסי כיון דודאי דריש יעשו אותו נימא נמי דשנה הכתוב לעכב ומתורץ קושיית רש״י עיי״ש דזהו גם כן כוונת הר׳ אברהם בנו של רבנו.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםברכת אברהם על משנה תורהכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנההכל
 
(ג) אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול. היה אחד מבני חבורה קטן או זקן או חולה, אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו, ואם לאו אין שוחטין עליו, שנאמרא ״איש לפי אכלו״ (שמות י״ב:ד׳), עד שיהיה ראוי לאכול. אפילו חבורה של מאה, ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית, אין שוחטין עליהם:
The Paschal sacrifice should be slaughtered only for those who are fit to partake of it. If one of the members of the company was a minor, an elder person, or infirm, he may be counted among those for whom the Paschal sacrifice is slaughtered if he is capable of eating an olive-sized portion. If not, he may not be counted among them, as implied by Exodus 12:4: "A person according to his capacity to eat,⁠" indicating that he must be fit to partake of it. Even if the company includes 100, if any one of them is not capable of eating an olive-sized portion, he may not be counted among those for whom it is slaughtered.
א. כך ת1. בא׳ לית.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמרכבת המשנהאור שמחעודהכל
אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא עַל מִי שֶׁרָאוּי לֶאֱכֹל. הָיָה אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה קָטָן אוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה אִם יָכוֹל לֶאֱכֹל כְּזַיִת שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְאִם לָאו אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ב:ד׳) אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לֶאֱכֹל. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה וְאֵין כׇּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לֶאֱכֹל כְּזַיִת אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן:
אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול וכו׳ אפילו חבורה של מאה וכו׳ – משנה כתבתיה בסמוך אפי׳ חבורה של מאה שאינם יכולים לאכול כזית אין שוחטין עליהם. ומפרש רבינו דבעינן שלא יהא בהם אפילו אחד שאינו יכול כזית אף על פי שרש״י לא פירש כן:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ב]

היה אחד מבני חבורה קטן או זקן כו׳ אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו כו׳.
בסוף פרק לולב הגזול יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו הפסח שנאמר איש לפי אכלו ר׳ יהודה אומר עד שיכול לברר אכילה כיצד נותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו, הנה טעמא דר״י לא איתפרש. והנ״ל דאין עושין חבורה שכולה קטנים כמוש״פ רבינו לקמן ה״ד דאינם בני דעת להזהר בקדושת הפסח ועל כרחין דמיירי כשיש כאן נמנין על הפסח גדולים ואנן קיי״ל דקטן שהגיע לצרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו מן התורה בדעת אחרת מקנה אותו הא פחות מזה אינו זוכה לעצמו אף בדעת אחרת מקנה אותו ועיין גיטין (דף ס״ד) ובתוספות שם, ועיין חו״מ סימן רמ״ג ובהגהות, וא״כ רבנן לא חיישי מאומה דאם יש אחד גדול מנוי מאי איכפת לן בהך קטן שיכול לאכול כזית צלי הנמנה עליו, ואף אם מאכילו שלא למנויו מאי איכפת לן כיון דשה לבית אבות לאו דאורייתא, עיין נדרים (דף ל״ו) בר״ן דפירש דמה״ת אין הקטנים צריכים להמנות עליו ואוכלין אע״פ שלא נמנו ודוקא בראוין להמנות קפיד רחמנא דיהא נאכל למנויו עיי״ש, אבל ר״י לטעמו אזיל דסבר אין שוחטין את הפסח על היחיד א״כ משכחת בכולהו קטנים ואחד גדול וכיון שלא הגיע לצרור וזורקו אגוז ונוטלו אין הקטן זוכה בדעת אחרת מקנה אותו מן התורה ונמצא שאינו זוכה בפסח ולאו מנוי הוא ונמצא נשחט הפסח על היחיד לכן סבר דיהי׳ בכה״ג שיודע לברר אכילה וזוכה לעצמו מה״ת ובר מנוי הוא, אבל רבנן אע״ג דסברי דלכתחילה אין שוחטין על היחיד בכ״ז כיון דאם שחט הפסח על היחיד כשר ולא דרשי לזה קרא דלא תוכל לזבוח הפסח באחד שעריך לכן לא חיישי לזה ודוק:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמרכבת המשנהאור שמחהכל
 
(ד) אין עושין חבורה נשים ועבדיםא, או קטנים ועבדים, מפני קלות שתהיהב ביניהן, אבל עושין חבורה כולהג נשים, אפילו בפסח שני, או כולה עבדים. ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני חבורהד, לא שתהיה חבורה כולה קטנים, שאינן בני דעת:
וכן, אין עושין חבורה כולה חולין או זקנים או אוננין, אף על פי שהן יכולין לאכול, הואיל ואכילתן מעוטה שמא ישאירו הפסח ויביאוהו לידי פסולה. ואם עברו ושחטו על חבורה זו, כשר. וכן, אין עושין חבורה כולה גרים, שמאו ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול. ואם שחטו עליהן, כשר:
A company should not be composed of solely women and servants or minors and servants so that frivolity will not be found among them. A company may, however, be made entirely of women even for the second Paschal sacrifice or entirely of servants. Minors may be counted among the company for whom the Paschal sacrifice is slaughtered, but a company may not be comprised solely of minors, for they are not intellectually mature.
Similarly, a company should not be made up solely of the infirm, the elderly, or those in an acute state of mourning. Even though they are capable of eating, since they will eat only a meager amount, it is possible that they will leave over from the Paschal sacrifice and cause it to become unacceptable. If they transgressed and had a Paschal sacrifice slaughtered for such a company, it is acceptable. Similarly, a company should not be made up solely of converts, lest they not be precise concerning it and cause it to be disqualified. If a Paschal sacrifice was slaughtered for such a company, it is acceptable.
א. כך ת1. א: עבדים.
ב. ד (מ׳קלות׳): שלא תהיה קלות ראש. רצה ״לתקן״ את לשון רבנו, ויצא לו ההפך (במקום: כדי שלא תהיה וכו׳).
ג. כך ת1. א: כללה. אך בסמוך ׳כולה׳, וכ״ה בגמ׳ פסחים צא. ד: כלם. אך גם בו בסמוך ׳כולה׳.
ד. ת1: החבורה. וכך ד (גם פ).
ה. ד: פיסול. וכן לקמן. אך בכ״מ במשנה בכ״י רבנו כבפנים, ונראה שהפ״א שוואית.
ו. ע׳ ר״י קורקוס שבגירסה שהיתה לפניו נוסף כאן: לא. וכ״ה גירסת ר״ח בפסחים צא:, אך בגמ׳ לפנינו, וכן ברש״י ובתוס׳, כבפנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמרכבת המשנהאור שמחעודהכל
אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה נָשִׁים וַעֲבָדִים אוֹ קְטַנִּים וַעֲבָדִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלּוּת רֹאשׁ בֵּינֵיהֶן. אֲבָל עוֹשִׂים חֲבוּרָה כֻּלָּם נָשִׁים אֲפִלּוּ בְּפֶסַח שֵׁנִי. אוֹ כֻּלָּהּ עֲבָדִים. וְשׁוֹחֲטִין עַל הַקְּטַנִּים שֶׁיִּהְיוּ מִכְּלַל בְּנֵי הַחֲבוּרָה. לֹא שֶׁתִּהְיֶה חֲבוּרָה כֻּלָּהּ קְטַנִּים שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת. וְכֵן אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ חוֹלִים אוֹ זְקֵנִים אוֹ אוֹנְנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכֹל הוֹאִיל וַאֲכִילָתָם מְעוּטָה. שֶׁמָּא יַשְׁאִירוּ הַפֶּסַח וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל. וְאִם עָבְרוּ וְשָׁחֲטוּ עַל חֲבוּרָה זוֹ כָּשֵׁר. וְכֵן אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ גֵּרִים שֶׁמָּא יְדַקְדְּקוּ בּוֹ וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פִּסּוּל. וְאִם שָׁחֲטוּ עֲלֵיהֶן כָּשֵׁר:
אין עושין חבורה נשים ועבדים וכו׳ – משנה וגמרא שם.
ומ״ש: אבל עושים חבורה כולה נשים אפי׳ בפסח שני – שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כר׳ יוסי.
ומ״ש: או כולם עבדים – היינו מדקי״ל שעבד שוה לאשה במצות.
ומ״ש: ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני החבורה וכו׳ – בס״פ לולב הגזול (סוכה מ״ב) קטן שיכול לאכול כזית צלי שוחטים עליו את הפסח שנאמר איש לפי אכלו. ופירש״י שוחטים עליו את הפסח ממנין אותו על בני החבורה ואי לא לא דכתיב איש לפי אכלו תכוסו הראוי לאכילה.
ומ״ש רבינו: שאינן בני דעת – ק״ל דטפי הוה עדיף למעוטי מדכתיב בפסח איש. ולטעם שנתן רבינו קשה מהי תיתי לן דבעינן בשחיטת פסח שיהא בן דעת. וי״ל דמאיש לא משמע ליה למעוטי קטן דא״כ הוה ממעט אף מלהמנות עם בני החבורה ומדתניא שוחטים עליו את הפסח משמע דס״ל לגמרא דהאי איש לאו למעוטי קטן אתא. ומ״ש שאינם בני דעת. אפשר דטעמא משום דמי שאין בו דעת אין הקדשו הקדש. ואפשר לומר דה״ק דוקא בשאינם בני דעת כלומר דוקא בשלא הגיעו לעונת הנדרים אבל אם הם בני דעת כלומר שהגיעו לעונת הנדרים שהקדשן הקדש ש״ד.
ומ״ש: ואין עושין חבורה כולה חולים או זקנים או אוננים אע״פ שהם יכולים לאכול וכו׳ – שם במשנה ועל כולם אין שוחטין עליהם בפני עצמם כדי שלא יביאו את הפסח לידי פיסול:
וכן אין עושים חבורה כולה גרים וכו׳ – מימרא בגמרא שם, ופירש״י ידקדקו משום שאינם בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסלוהו על חנם:
אין עושין חבורה וכו׳. עיין בזה במל״מ בפרקין הי״ג.
אבל עושין חבורה כולה נשים אפילו בפסח שני.
בגמרא (דף צ״א) אשה בראשון שוחטין עליה בפ״ע ובשני עושין אותה טפלה לאחרים דברי ר׳ יהודה, פירוש דסבר נשים בשני רשות וא״כ אם לא הוי רשות היינו שאינה נעשית טפילה אז לא שייכא בפסח כלל ואם אוכלת הוי נאכל שלא למנויו ואם שוחטין עליה בפני עצמה אינו פסח כלל ונעשה כמפריש פסח בתוך השנה וכיו״ב, אבל כיון דחזינא דנמנית בפסח אף דפטורה מפסח אמרינן דנעשית טפילה, אבל בכ״ז לשחוט עליה בפני עצמה אי אפשר דהוי כמו שתביא אשה עולת ראיה כיון דפטורה מינה ומיחזי כחולין בעזרה דלר׳ יהודה אינה רשאה עיין עירובין (דף צ״ו), אבל לדידן דקיי״ל נשים סומכות רשות ואם רצו להביא עולת ראיה מביאין ה״נ עושין חבורה שכולה נשים וכן פסק רבינו, והא דלא מפרש הגמ׳ טעמא דרבי יוסי דאמר אשה בשני שוחטין עליה בפ״ע דסבר נשים סומכות רשות ואם רצו להביא עולת ראיה מביאין, דא״כ לא הוה פליג עליו ר״ש דאזיל לטעמיה בעירובין דסבר כר׳ יוסי, וע״כ דכוונתו דחייבין לשחוט עליהן אפילו כשהן בפני עצמן ודוק:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמרכבת המשנהאור שמחהכל
 
(ה) שחטו שלא למנוייו, או למי שאין כל אחד מהן יכול לאכול כזית, או ששחטו לערלים או לטמאים, פסול. שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורין ולטמאין, כשר, שאלו הראויין לו אוכלין כהלכה, והאחרים כאילו לא חשב עליהן:
If a Paschal sacrifice was slaughtered for people who were not enumerated upon it or for individuals whom none could eat an olive-sized portion or it was slaughtered for the uncircumcised or those impure, it is unacceptable. If it was slaughtered for one who could partake of it and one who could not partake of an olive-sized portion, for those enumerated on it and for others not enumerated on it, for circumcised and uncircumcised, for the pure and the impure, it is acceptable. Those who are fit to partake of it eat according to law; it is as if he did not have the others in mind.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהעודהכל
שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו אוֹ לְמִי שֶׁאֵין כׇּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לֶאֱכֹל כְּזַיִת אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ לַעֲרֵלִים אוֹ לִטְמֵאִים פָּסוּל. שְׁחָטוֹ לְמִי שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכֹל וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל כְּזַיִת. לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו. לְמוּלִים וְלַעֲרֵלִים. לִטְהוֹרִים וְלִטְמֵאִין. כָּשֵׁר. שֶׁאֵלּוּ הָרְאוּיִין לוֹ אוֹכְלִין כַּהֲלָכָה וְהָאֲחֵרִים כְּאִלּוּ לֹא חָשַׁב עֲלֵיהֶם:
שחטו שלא למנוייו וכו׳ עד כאילו לא חישב עליהם – משנה בפרק תמיד נשחט (פסחים ס״א):
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנההכל
 
(ו) שחטו למולין, וזרק דםא לשם מולים וערלים, פסול, שהזריקה חמורה, שהיא עיקר הקרבן. שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים, פסול, שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה. שחטו לאוכליןב לזרוק דמו שלא לאוכלין, הפסח כשר, ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה:
If the Paschal sacrifice was slaughtered for the sake of the circumcised, but its blood was cast on the altar for the sake of the circumcised and the uncircumcised, it is unacceptable. The rationale is that casting the blood is more severe, because it is the fundamental dimension of the sacrifice.
If he slaughtered it for the circumcised so that the uncircumcised will derive atonement through it, it is unacceptable, because he had the uncircumcised in mind when casting the blood. If he slaughtered it for the sake of those who would partake of it so that its blood would be cast for those who would not partake of it, the Paschal sacrifice is acceptable, but no one fulfills their obligation with it, because the ones who will partake of it were not in mind when the blood was cast.
א. ת1: דמו. ד (גם פ): הדם.
ב. ת1: לאוכליו. וכן בסמוך. וכ״ה לפנינו בגמ׳ פסחים עח:. וכך ד (גם פ, ק).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחחדושי ר' חיים הלויחדושי הגר״מ והגרי״דעודהכל
שְׁחָטוֹ לְמוּלִים וְזָרַק הַדָּם לְשֵׁם מוּלִים וַעֲרֵלִים פָּסוּל. שֶׁהַזְּרִיקָה חֲמוּרָה שֶׁהִיא עִקַּר הַקָּרְבָּן. שְׁחָטוֹ לְמוּלִים שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ בּוֹ עֲרֵלִים פָּסוּל שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מַחֲשֶׁבֶת עֲרֵלִים בִּזְרִיקָה. שְׁחָטוֹ לְאוֹכְלָיו לִזְרֹק דָּמוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו הַפֶּסַח כָּשֵׁר וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ לְפִי שֶׁאֵין מַחֲשֶׁבֶת אוֹכְלִים בַּזְּרִיקָה:
שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים – א״א הא דלא כהלכתא דרב אשי דהוא בתרא קא פסיק מקצת ערלה לא פסלה ל״ש בשחיטה ל״ש בזריקה.
ומ״ש: שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול וכו׳ – שם אפלוגתא דרבה ורב חסדא אמר רבה מנא אמינא לה דתניא יכול יפסל בני חבורה הבאים עמו וכו׳ ורב חסדא אדרבה לאידך גיסא ת״ל וכל ערל כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה אבל זריקה אפי׳ מקצתה נמי פסלה וכ״ת מאי וכו׳ חומריה דזריקה דלא מיקבע פיגול אלא בזריקה. ומאחר שרבינו פסק בסמוך כרב חסדא ממילא משמע דנקטינן דמקצת זריקה פסלה וא״כ שחט למולין וזרק לשם מולין וערלים פסול:
והראב״ד כתב א״א הא דלא כהלכתא וכו׳. וטעמו משום דאיתא בגמרא עלה דההיא מתקיף לה רב אשי ממאי דהאי וכל ערל כולה משמע דילמא וכו׳ משמע כל דהוא ערלה כתב רחמנא זאת דעד דאיכא כולה ערלה לא פסלה ל״ש בשחיטה ל״ש בזריקה אלא אמר רב אשי רב חסדא ורבא בהאי קרא קא מיפלגי ונרצה לו לכפר עליו וכו׳ ומשמע להראב״ד דלקושטא קאמר הכי רב אשי. ויש לתמוה דהא לא אמר הכי אלא בדרך דילמא והיאך כתב דרב אשי קא פסיק מקצת ערלה לא פסלה, ורבינו משמע ליה דלא שבקינן מאי דפשיטא ליה לסתם גמרא אליבא דרב חסדא משום מאי דמספקא לרב אשי ועוד דלמאי דאוקים רב אשי פלוגתייהו אקשינן דרב חסדא אדרב חסדא ושני בדוחק הילכך אוקמתא קמייתא עדיפא.
ומה שכתב: שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול – שם פלוגתא (דרבא) [דרבה] ורב חסדא ופסק כרב חסדא.
ומה שכתב: שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר וכו׳ – ברייתא בפרק כיצד צולין (פסחים ע״ח:). מצאתי כתוב וה״ה אם זרק דמו שלא לאוכליו כשר דאין דין מחשבת אוכלין אלא בשחיטה בלבד ריש פירקא קמא דזבחים קאמר מה לשחיטה שכן נפסלת שלא לשם אוכלין בפסח:
שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול וכו׳ – כתב הר״א ז״ל הא דלא כהלכתא וכו׳. וי״ל דמאי דמתקיף רב אשי הוא ממאי דוכל ערל כולה משמע דילמא האי וכל ערל משמע כל דהו ערלה כתב רחמנא זאת דעד דאיכא כולה ערלה לא פסלה. וכתבו התוס׳ ז״ל אע״ג דבפלוגתא דתנאי היא בסנהדרין גבי הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בכל נפש אי כולה נפש משמע או כל דהו וכן בבכורות גבי כל בכור רב אשי בא לסתור ראייתו של רבה ולהעמיד הברייתא כמאן דאמר כל דהוא משמע. והשתא נאמר טעם נכון לרבינו ז״ל דבסנהדרין פרק הנשרפין (דף ע״ח) פליגי רבנן עליה דר׳ יהודה בן בתירא וסברי דכל נפש כולה משמע וכיון דרב אשי אתי דלא כוותיה דחינן לדרב אשי מקמייהו וגם בבכור שיש יד נכרי באמצע איפליגו בבכורות פ״ק (דף ג׳) דרבנן סברו בכור מקצת משמע אמר רחמנא כל בכור כוליה משמע ואם יש שותפות לנכרי פטור מן התורה וכן פסק רבינו ז״ל פ״ד מהל׳ בכורות ובדם הניתז ושעל הסכין פליגי בפרק כיסוי הדם (דף פ״ח) דמר סבר דמו ואפילו מקצת דמו ומר סבר כל דמו ופסק רבינו ז״ל כן בהל׳ שחיטה פי״ב דדמו מקצת דמו משמע כרבנן דאמרי בכור מקצת בכור משמע וכל משמע כוליה והתם דליכא כל לא משמע כו׳ וכ״ת תיקשי דר׳ יהודה כיון דהא בהא תליא כבר תירצו התוס׳ בפ׳ כיסוי הדם דעד כאן לא קאמר ר׳ יהודה הכא דמשמע בכור כל בכור אלא משום דכתיב בישראל ופלוגתא דאיכא בפ׳ אלמנה נזונית (דף צ״א) גבי מכרה מקצת כתובתה אי אבדה מזונות פסק רבינו ז״ל בהל׳ אישות דלא אבדה כמ״ד מקצת כסף ככל כסף דכסף משמע מקצת ובפלוגתא דכ״ג אם מותר בבוגרת דפליגי אי בתולה שלמה משמע או מקצת בתוליה פסק בהל׳ איסורי ביאה דמקצת בתוליה משמע ואסורה לכ״ג כמ״ד הכי שם בגמ׳ בפ׳ אלמנה ופלוגתא דצבי הבא על התיישה גבי אותו ואת בנו פסק רבינו ז״ל בהל׳ שחיטה דשה אפילו מקצת שה משמע כרבנן דאמרי הכי בפ׳ אותו ואת בנו (דף פ׳) נמצא דרבינו ז״ל משמע דס״ל דיש לדמותה ודלא כמ״ש התוס׳ ז״ל בפ׳ כיסוי הדם ובפ״ק דבכורות דאין לדמות אלא מה שמדמה הגמ׳ דרבינו ז״ל משמע דמדמה להו אהדדי מדפסק בכולהו בחד גוונא ולקושיא דרבי יהודה אדרבי יהודה מתרץ כדכתיבנא וכדכתבו התוס׳ לדעת ר״ת ז״ל:
וזרק הדם לשם מולים וערלים וכו׳ – בתוס׳ נראה דפליגי התם אהך דכתב רבינו ז״ל דס״ל דדוקא כשחשב בשעת שחיטה ע״מ להתכפר בו ערלים פסול אבל שחטו בהכשר אע״פ שאח״כ זרקו לשם ערלים כשר וכן פליגי במ״ש רבינו ז״ל שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו דכתב רבינו ז״ל דכשר ולדעתם פסול דהם משוים ערלים לשלא לאוכליו והם גורסים בברייתא דכיצד צולין וזרק הדם שלא לאוכליו כלומר דהמחשבה של שחיטה לא היתה לזרוק שלא לאוכליו אלא הזריקה לחודה ולכך כשר כיון דאין פיסול בשחיטה. אבל רבינו מחלק בין ערלים לשלא לאוכליו ואינו מחלק בין חשב בשעת שחיטה לזרוק להיכא דלא חשב וזרק לשם ערלים ושפיר גרסינן לדידיה בברייתא דכיצד צולין לזרוק דהוא מחלק בין ערלים לשלא לאוכליו כדכתיבנא ודוק:
שחטו למולין וזרק הדם וכו׳. משמע דפסח בזריקה וזה לא אפשר דלעיל פ״א הל׳ ו׳ כתב להדיא דדם הפסח בשפיכה וידוע דזריקה מרחוק ושפיכה מקרוב וכבר הארכתי בזה בפ״ה דמעשה הקרבנות הל׳ י״ז עיי״ש:
שחטו למולים וכו׳. דעת רבנו ופירושו יותר מרווח משיטת התוס׳ בד״ה שחטו למולין וליישב השגת הראב״ד עיין בלח״מ ועיין בהל׳ רוצח דפסק ג״כ רבנו דכולה נפש משמע ולפ״ז אתקפתא דרב אשי משום דברייתא גופה מוכחת כמ״ד כל דהו משמע עיין היטב בתוס׳ ד״ה דלמא ושפיר פסק רבנו כרב חסדא אליביה דהוה אמינא:
שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול כו׳.
הנה ר״י בתוספות פירש דשנוי בעלים הוא בשוחט על מנת לזרוק לשם אחר וזה להתכפר בו אחר אבל שוחט שלא למנויו הוא שעצם השחיטה הוא לשם אחר וזה רק בפסח והאריך בזה בסוגיא ואנכי בחידושי בגמרא הארכתי בפלפול ארוך אכ״מ להעתיקו כולו רק במה שנוגע להבנת דברי רבינו, וז״ל שמה. לדעתי לא מצאנו הך חידוש שחדשו תוספות רק א״ש כפשוטו דלפירוש ריב״א בד״ה שחטו למולים דהא דאין מחשבת אוכלין בזריקה היינו שזרק להאכיל הבשר שלא לשם אוכלים בהא כשר ובלהתכפר בו פליגי יעו״ש, א״כ א״ש כפשוטו דשוחט להאכיל הבשר שלא למנויו פסול וזה לא פסול כלל בשארי קרבנות, וזה מחוור יותר מפירוש ר״י דלפ״ז א״ש סוגיא דלקמן דאפשר לברר אפילו בשחטו להאכיל שלא למנויו ולמנויו כיון דהמחשבה הוא להאכיל שלא למנויו א״כ נראה מי יאכל, ועוד אפשר לחלקו לחלקים כפירוש קמא ברש״י והא דנקיט הגמרא לשנוי בעלים דא״א לברר הוא בשנוי בעלים ששחטו להתכפר בו שלא לשם בעלים והסברא נכונה. ולפ״ז לק״מ מה שהקשו תוס׳ לקמן ד״ה רבה דנילוף מקו״ח דמה הריני שוחט כו׳ שוחט לשם ערלים דפסול כו׳ ולפ״ז א״ש דשוחט לערלים כשר רק בשוחט להאכיל לערלים מבשרו פסול וה״ה תיליף מינה דזורק להאכיל ערלים וע״ז כתיב מיעוטא, אבל שיפסל לזרוק לערלים להתכפר בו לא שייך קו״ח דגם בשחיטה לא פסול, אכן גם תירוצם לקמן דזורק לשם ערלים כשר לא שייך לריב״א ודוק:
ודע דלכאורה היה נראה לפרש הך דקאמר הגמרא בהאי קרא קא מיפלגי לכפר עליו, פירוש, הא באם ערלים המה ממנויו לכו״ע לא פסלה דאין מחשבת אוכלין בזריקה והא דמתקיף רב אשי לרב חסדא דדחיק לשנוי הא בזריקה חמירא ע״ז פריך שפיר, אבל ז״א דאם לר״ח לחודיה פריך לק״מ דהא פלוגתא דתנאי היא וע״כ כמו שכתבו תוס׳ דמקשה ממשמעות הברייתא ולתרווייהו מקשה ודוק:
ועתה נשים פנינו לשיטת רבינו כי הוא חילק בין מחשבת שלא לאוכליו למחשבת ערלים דאין מחשבת אוכלין בזריקה ומחשבת ערלים פסלא דלא סבר חילוקא דר״י וגם חילוק הריב״א לא נזכר כלל שלשון רבינו מורה דשאני מחשבת ערלים ממחשבת אוכלין וזה צריך ביאור וסברא, גם מה דפסק דאף מקצת ערלה פסול בזריקה צ״ע דכיון דרב אשי מוקי פלוגתיה במילי אוחרי איך יחלוק על רב אשי דהוא בתרא, ובזה השיגו הראב״ד, ויותר פליאה איך לא הביא כלל דערלים שאינם מנויין פסלי וצ״ע מאוד. אך שמע נא דבר ד׳ דהעיקר דאין מחשבת אוכלין בזריקה טעמא בעי אם כי תכוסו לשון שחיטה מ״מ מה הסברא לחלק ונילוף דיש מחשבת אוכלין בזריקה מקו״ח או במ״מ כמו שהקשו תוס׳ כאן ובזבחים, ולכך פירש רבינו באופן נאות דאמרינן בזבחים שחיטה לאו עבודה היא ולהכי כשרה בזר מידי דהוה כו׳ עיי״ש וכתב ר״י דאורליינוש בטעמו דענין שחיטה דמפיק ליה מאבר מן החי ואינה זבוחה הוא גם בחולין כמו בקדשים ובא לתכלית אחד, וא״כ עיקר ענין השחיטה הוא הכשר אכילה דיצאת מידי איסורו בחייו ותו האיסור המונח עליה אינו איסור דבוק בעצמו ובפרט בק״ק דליכא מעילה קודם זריקת דמים, ואם דאיסורא דאורייתא איכא כמו שחקרו בתוס׳ בכ״מ הוא רק מפני קדושתו הנוספת לו וא״כ מחשבת אוכלין דמנוי הוא על הפסח והוא מחוייב בפסח רק סיבת חסרונו במה שהוא חולה או זקן ואינו יכול לאכול כזית ובפסח עקרו לאכילה ובעי גברא דחזי לאכילה בעת הקרבתו, משום זה אינו נמנה על הפסח גופיה לשחוט עליו ואף בריא בשעת זריקה לא מהני עיין לקמן ע״ח א״כ כיון דכל חסרונו מצד שאינו ראוי באכילה בעי שיהא המחשבה שלא לאוכליו בשחיטה דהיא המתרת באכילה אל הבשר מצד עצמותה בין בחולין בין בקדשים והיא מכשרתם לאכילה, לא כן בזריקה דהיא רק להרצאה והיא המכפרת והיא אינה באה בשביל אכילת הבשר, אדרבא האיסור קודם זריקה נתהווה מסיבת שצריך לרצות עוד בזריקה והיא האוסרת לא המתרת א״כ אם חשב לחולה וזקן דהם בני הרצאה רק חסרונם מצד שאינם ראוים לאכול אין פסול במחשבתם בזריקה וזה ברור:
ונקדים עוד דהגמרא מסיק לקמן (דף ס״ט) בשיטת ר׳ אליעזר דסבר דאע״ג דאין הפסח נשחט שלא לאוכליו דוקא חולה וזקן אבל טמא מת בז׳ שלו אף שחל להיות בשבת ואין מזין עליו בכ״ז גברא הוא דחזי ותקונו הוא דלא מתקן בכה״ג לא מעכבא אכילת פסחים ועושה פסחו בלא הזאה, ותמהו בתוספות דא״כ אמאי ערל אינו שוחט הפסח בעוד שהוא ערל הא מיחזי חזי ותקונו הוא דלא מתקן ואמאי אינו עושה פסחו בעודו ערל, והנה בחידושי תמהתי עליהם דאיך נוכל לאמר דערל יעשה פסח הא קרא כתיבא המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו הרי אף מילת זכריו דמצווה למולם כ״ז דהמה ערלים מעכבין אותו מפסחו כש״כ מילת עצמו כ״ז שלא מל בודאי אינו עושה, ובארתי שם באנוס דאם היו חבושין בבית האסורים אין מעכב פסחו, וזה דחוק, והבאתי ראיה מירושלמי פרק האשה ה״ו עיי״ש ויצא לנו מזה דאע״ג דמצד אכילתו היה מצי לעשות דמיקרי לר״א גברא דחזי לאכילה בכ״ז אינו ראוי לעשות הפסח מצד עשייתו כ״ז שלא מל ולאו בר הרצאה הוא כלל, א״כ חסרונו אינו מצד העדר אכילתו בלבד רק מפני דלגבי פסח לאו בר הרצאה אף דשאר קרבנותיו משלח בכ״ז בפסח אינו משלח [בלא טעמא דאכילת פסח מעכבא] א״כ תו לא בעי כלל טעמא מדוע פוסל מחשבתו בזריקה דכיון דפסולו מתיחס שאינו בר הרצאה כלל וזה עיקרו של זריקה שמרצה ומכפר ודוק:
ובזה מובן טעמא דמה דלגבי ערלים פוסל אף מקצתו בזריקה ובשחיטה אינו פוסל במקצתו, דבשחיטה דלאו עבודה והיא לאו הרצאה ופסולו אינו מקרא דאז יקרב לעשותו דהוא משמע בעבודת הדם היינו זריקה דהיא ההרצאה רק מה דפוסל ערל בשחיטה משום דלא מצי לאכול הפסח ובעינן איש לפי אכלו תכוסו וא״כ הפסול מצד שאינו ראוי לאכול שפיר שייך טעמא דלקמן מפני שאפשר לברר שהראוין לאכול יאכלו ואלו כמאן דלא חשיבא עליה כלל שאינן ראוין לאכול כלל ולכך לאוכליו ושלא לאוכליו [וכן לערלים ולמולים] מחשבת לאוכליו קיימת והיא בטלה בעצמותה, אבל מחשבת ערלים בזריקה דמטעם הרצאה ובשפיכה חדא נתרצו המנוין ומאי שייך לברר בהך זריקה ותו פסול כמו לשמו ושלא לשמו, ומפורש לשונו הטהור שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול כו׳ למולים ולערלים כו׳ כשר שאלו הראוין לו אוכלין כהלכה והאחרים כאילו לא חשב עליהן פירוש דהוה אפשר לברר, ונכון בס״ד ודוק:
ולפ״ז סבר רבינו דהא דמסיק רב אשי בהאי קרא קא מיפלגי אין פירושו כפירוש רש״י ז״ל, דזה פלפול ארוך לא נזכר בתלמודין רק פירש כפשטא דאה״נ מקראי ליכא למשמע מיניה מידי רק מסברא דמקצת ערלה פסלה בזריקה והיינו אימת אם נימא דחייל מחשבת שניהן מחשבת מולים ומחשבת ערלים אבל סברת רבה דמכשר בהא הוא כמו שמצאנו וכפר עליו ולא חבירו ודוקא מחוייב חטאת הא למחוייב עולה כשרה, וטעמו משום דמינו מחריב בה ושלא מינו אינו מחריב שאין שום התיחסות כלל אל מי שחשב ולכך בטלה המחשבה במהותה הכא נמי אף אם ערלים המה מנוין בכ״ז כשר אם חשב לערלים ולמולים דכיון דלאו בר הרצאה הוא בפסח רחוק התיחסותו מערלים והוה כמו דלאו מינו ולא מצי מחריב בה ובטלה מחשבתו נגד מחשבת מולים, ורב חסדא סבר דבר כפרה מקרי ומינו הוא ותו מתיחסין שניהם ותו מפסלי מטעם שאי אפשר לברר, וזה כוונת רב אשי דלאו בקראי פליגי רק בסברא פליגי והא דנקיט ע״מ שיתכפרו בו ערלים ולא נקיט למולים וערלים דלרבותא דרבה קמ״ל ודוק. נמצא דלפי מסקנת רב אשי אם מתיחסין מחשבת ערלים ג״כ תו פסולה היה דא״א לברר בזריקה ולשיטתו אזיל לקמן דפסולו לאו בגופו אינו מעלה כלל רק משום דא״א לברר ולכך בזריקה דא״א לברר פסול מקצת ערלה [לר״ח דבת מינו הוא] אבל לר״י דטעמו משום דפסולו אינו מגופו הוא צריך להיות אף מקצת ערלה לא תפסול בזריקה דאף דשניהן מתיחסין וא״א לברר לא דמי לשמו ושלא לשמו דפסולו בגופו, הרי דרב אשי אזיל לטעמו דעיקרו משום דאינו אפשר לברר וכן פסק רבינו כרב אשי והביא רק טעמו דא״א לברר, ודוק כי זה דרך חדש ראוי לרבינו:
הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו כו׳.
בגמ׳ הגירסא יוצא בו י״ח, וכן בירושלמי תמיד נשחט ה״ב למה שוחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר נעשה הראשונה כשוחטו לאוכליו ושלא לאוכלו והוא כשר, מוכח דיוצא ידי חובתו בשוחט פסח לאוכליו ושלא לאוכליו, ובודאי כי נפל ט״ס בדברי רבינו:
[א]
שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן, שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה, שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה עכ״ל. מקור דין זה הוא בפסחים דף ס״א [ע״א] שחטו למולים על מנת שיתכפרו בו ערלים בזריקה רב חסדא אמר פסול רבה אמר כשר, ר״ח אמר פסול יש מחשבת ערלים בזריקה רבה אמר כשר אין מחשבת ערלים בזריקה, ופסק הרמב״ם כר״ח דיש מחשבת ערלים בזריקה, אלא דעיין בתוס׳ שם שכתבו ז״ל ודוקא בשחט למולים על מנת שיתכפרו ערלים פסיל רב חסדא אבל נזרק לשם ערלים אפילו ר״ח מודה דכשר דאין מחשבת אוכלין בזריקה עכ״ל, ומשום דדעת התוס׳ דמחשבת אוכלין ומחשבת ערלים תרווייהו חד דינא להו, ופלוגתת רבה ור״ח היא רק בחשב בשעת שחיטה, דרבה ס״ל דכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה ע״כ מועיל זאת דלא חשיבא מחשבה הפוסלת כלל, וכל שחשב על הזריקה אינה פוסלת גם בשעת שחיטה, ור״ח ס״ל כיון דבשעת שחיטה מיהא יש מחשבת אוכלין ע״כ פסול, אכן הרמב״ם חולק בזה וס״ל דפלוגתת רבה ור״ח היא גם בחשב בשעת זריקה, ופליגי אם יש מחשבת ערלים בזריקה, ושאני בזה מחשבת ערלים ממחשבת שלא לאוכלין.
אכן נראה דהרמב״ם לטעמיה אזיל שכתב בפט״ו מה׳ פסולי המוקדשין ה״י ז״ל שחטה לשמה וחשב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה הרי זו פסולה לפי שמחשבין מעבודה לעבודה וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה ולפיכך פסולה עכ״ל, הרי שתלה להך דינא דמחשבין משחיטה לזריקה בטעמא דהוי כאילו חשבה בשעת זריקה, ולא כתב להיפוך דנימא דהא דחשב על הזריקה הוי כאילו חשב על השחיטה עצמה, אלא ודאי דיסוד הך דינא הוא דבעינן דבר הפוסל באותה עבודה שחשב עליה, וזהו עיקר פסולה, והא דמחשבין מעבודה לעבודה מועיל על חלות הפסול דבעינן שיהא דוקא בשעת עבודה, ואמרינן בזה דמחשבת פסול דזריקה חלה בשעת עבודת שחיטה, אבל הא ודאי דבעינן דבר הפוסל בעבודת זריקה, ובלאו הכי לא חל בה דינא דמחשבין מעבודה לעבודה כלל. אשר לפי זה הרי אי אפשר לפרש כלל, דהא דפוסל רב חסדא בשחט למולים על מנת שיתכפרו בו ערלים, הוא משום דיש מחשבת אוכלין בשחיטה, כיון דביסוד הדין דמחשבין מעבודה לעבודה בעינן דוקא שיהא דבר הפוסל בזריקה, אלא ודאי דטעמא דר״ח הוא משום דיש מחשבת ערלים גם בזריקה עצמה, וחלוקה מחשבת ערלים ממחשבת שלא לאוכלין, וגם בחשב בשעת זריקה עצמה שזרק לשם ערלים ס״ל לר״ח דמיפסל, ומשום הכי הוא דפוסל בשחט למולים על מנת שיתכפרו בו ערלים, משום דמחשבין מעבודה לעבודה.
ועיין בתוס׳ שם שהקשו לר״ח מהא דתניא לקמן בדף ע״ח [ע״ב] שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו פסח עצמו כשר, ומפורש שם בסוגיא דהוא משום דאין מחשבת אוכלין בזריקה, הרי להדיא דמחשבת אוכלין של זריקה אינה פוסלת גם בשעת שחיטה, ותירצו דלא גרסינן לזרוק דמו אלא ונזרק דמו, ולפי הגרסא שלנו צ״ל דטעמא דאין מחשבת אוכלין בזריקה קיימא אליבא דרבה, ולר״ח נימא דהברייתא ר׳ נתן היא ולא רבנן, וכדמשני שם הגמ׳ מקודם, וכן עיין בירושלמי ריב״א בשם ר״י שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר, אשר לפ״ד התוס׳ צ״ל דר׳ יוחנן ס״ל כרבה, אכן לדעת הרמב״ם הרי ניחא בפשיטות, דשאני מחשבת ערלים דפסלה גם בזריקה לר״ח, ובמחשבת שלא לאוכליו דאין מחשבת אוכלין בזריקה א״כ ממילא דבשחט לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר גם לר״ח, ואתיא הברייתא והך דירושלמי לכו״ע.
והנה שם בסוגיא תניא יכול יפסול בני חבורה הבאין עמו וכו׳ ת״ל זאת, ובגמ׳ שם אליבא דרב חסדא דהכי קאמר ת״ל וכל ערל כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה וכי תימא הוא הדין לזריקה ת״ל זאת דאפילו מקצתה לא פסלה, וכן הוא ברמב״ם ז״ל שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן עכ״ל, ומשום דפוסק כר״ח. אלא דצ״ע במה שכתב אח״כ ז״ל שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה, וסתם הדברים בכולה ערלה, ולא נקט גוונא דמקצת ערלים ג״כ פסלה, וצ״ל שסמך על הדברים שמקודם, והכא לא בא ללמדנו רק דמחשבין מעבודה לעבודה. אכן י״ל עוד, דהרמב״ם ס״ל דהא דזריקה חמורה דגם מקצת ערלה פסלה בה והא דבשחיטה לא פסלה רק כולה ערלה עיקר דינו תלוי בחלות הפסול, ובעיקר הדין הוא דנאמר דבזריקה פסלה גם מקצת ערלה ובשחיטה לא פסלה רק כולה ערלה, וע״כ הדבר תלוי בהעבודה שהיתה בשעה שחשב, ולא איכפת לן כלל אם היא מחשבת ערלים של זריקה או של שחיטה, וגם מחשבת ערלים של זריקה אם רק חשב עליה בשעת שחיטה חזר דינה דמקצת ערלה לא פסלה בה. ולפי זה לשון הרמב״ם מכוון, דהא דמקצת ערלה פסלה בזריקה הוא רק בחשב עליה בשעת מעשה זריקה עצמה, אבל בשחט למולים על מנת שיתכפרו בו ערלים בעינן דוקא כולה ערלה, וכסתימת לשון הרמב״ם, וכמו שנתבאר. אשר לפי זה הרי שיטת הרמב״ם מוכרחת מתוך הסוגיא עצמה דמחשבת ערלים פוסלת גם בשעת זריקה, כיון דאדרבה בזה הוא דנאמר דזריקה חמורה דפסלה בה גם מקצת ערלה, ובלאו הכי לא משכחינן לדין מקצת ערלות כלל, וכמו שנתבאר.
אלא דיש להוכיח בדעת הרמב״ם, דגם בשחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים ג״כ פסלה מקצת ערלה, והוא ממה שהשמיט הדין המבואר בסוגיא שם במחשבת ערלים אם חל ביה פסולא דשינוי בעלים, וצ״ל הטעם בזה, דהנה בפירש״י שם הקשה דמאי נפקא מינה בזה ותיפוק לן דבלאו הכי הפסח פסול משום מחשבת ערלים, ותירץ דנפקא מינה בזה, דמחשבת ערלים לא פסלה רק במנויין ושינוי בעלים הוא באינן מנויין, וא״כ י״ל דהרמב״ם חולק בזה וס״ל דמחשבת ערלים פוסל גם באינן מנויין, והא דפליגי אם יש שינוי בעלים במחשבת ערלים, י״ל דהרי הסוגיא שם קיימא אם נימא דמקצת ערלה לא פסלה גם בזריקה, וא״כ הא שפיר משכחינן פסול דשינוי בעלים במקצת ערלים דלית בה פסול דמחשבת ערלים, ורק משום פסול דשינוי בעלים הוא דאתינן עלה, אשר לפי זה הרי ניחא הא דהשמיט זאת הרמב״ם, דכיון דפוסק כלישנא קמא דמקצת ערלים ג״כ פוסלת בזריקה, א״כ הרי ממילא דלא משכחינן כלל פסולא דשינוי בעלים בכה״ג, כיון דלעולם הוא פסול מחמת פסול דמחשבת ערלים. ולפי זה הרי מוכח דהרמב״ם ס״ל דגם בחשב בשחיטה על מנת שיתכפרו בו ערלים בזריקה ג״כ הוי דינא דפסלה מקצת ערלה, דאי לאו הכי הא שפיר צריכינן לפסולא דשינוי בעלים בכה״ג, ולמה השמיט זאת הרמב״ם, אלא ודאי דכל שחשב על זריקה פסלה גם מקצת ערלה, ולא צריכינן לפסולא דשינוי בעלים כלל, כיון דשינוי בעלים הוא ג״כ רק במחשבת זריקה דפסלה בה גם מקצת ערלה, ולהכי הוא שהשמיטה הרמב״ם, וכמו שנתבאר.
[ב]
שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה עכ״ל. ובפסחים דף ע״ח [ע״ב] ת״ר שחטו לאוכליו וזרקו דמו שלא לאוכליו הפסח עצמו כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו, וגירסת הר״ח לזרוק דמו שלא לאוכליו, ולגירסא זו הרי מבואר להדיא דלא כהרמב״ם דבשחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו אדם יוצא בו ידי חובתו, אם לא שנימא דהרמב״ם היה גורס דאין אדם יוצא בו ידי חובתו, וזה צ״ע דהרי הגמ׳ בעיא לאוקמי שם כר״נ דאכילת פסחים לא מעכבא ולר״נ הלא צריך להיות אדם יוצא בו ידי חובתו ג״כ, או דנימא דגירסת הרמב״ם היא כגירסא שלפנינו וזרקו דמו שלא לאוכליו, ובחשב בשעת זריקה הוא דאדם יוצא בו ידי חובתו, מה שאין כן באם חשב בשחיטה על מנת לזרוק דמו שלא לאוכליו אין אדם יוצא בו ידי חובתו. אבל קשה מאי נפקא מינה בזה, הלא תרווייהו חד דינא להו דאין מחשבת אוכלין בזריקה, וכדחזינן דהפסח עצמו כשר מטעם זה, וא״כ מאי שנא דבשחטו על מנת לזרוק אין אדם יוצא בו ידי חובתו ובחשב בזריקה עצמה יוצא בו ידי חובתו, ובתוס׳ דף ס״א כתבו דלהך גירסא דגרסינן וזרק אמרינן דבחשב בשחיטה על מנת לזרוק דמו שלא לאוכליו מיקרי מחשבת שלא לאוכליו בשחיטה, אלא דלפי זה הרי צריך להיות גם פסול, אבל הרמב״ם דפסק דכשר, וא״כ ס״ל דלא חשיבא כחשב בשחיטה, וכדמסיים הרמב״ם לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה, וא״כ אמאי אינו יוצא בו ידי חובתו, והלא בזרק שלא לאוכליו אדם יוצא בו ידי חובתו, ובאמת דאף אם נימא דגירסת הרמב״ם היתה דאין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ג״כ טעמא בעי, כיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה אמאי אינו יוצא בו ידי חובתו.
והנה בהך דינא דשחטו על מנת לזרוק דמו שלא אוכליו דהפסח עצמו כשר משום דאין מחשבת אוכלין בזריקה צ״ע, דהרי בדף ע״ח שם תניא נמנו עליו חבורה אחת וחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת ראשונים שיש להם כזית אוכלין ופטורין מלעשות פסח שני אחרונים שאין להם כזית אין אוכלין וחייבין לעשות פסח שני, והרי הא דאין אוכלין הוא משום דאין הפסח נאכל אלא למנוייו, הרי דכל שאינו ראוי לאכילה אין מינויו מינוי כלל, והיינו משום דכל עיקר דין מינוי ילפינן לה בפסחים דף ס״א ודף ע״ח מקרא דאיש לפי אכלו תכוסו הכתוב שנה עליו לעכב, ומיניה ילפינן ג״כ הך דינא דלאוכליו, וממילא הוי גזרת הכתוב דהמינוי הוא רק על אוכליו, ושאינו ראוי לאכילה לא חל עליה כלל מינוי של פסח, ועל כן האחרונים שאין להם כזית צריכין לעשות פסח שני ואסורין לאכול מהראשון משום דאינו נאכל אלא למנוייו, ולפי זה הרי נראה דהוא הדין בכל שאינו ראוי לאכילה לא חייל עליה מינוי של פסח, כמו על פחות מכזית, דהרי כולהו חד דינא להו מקרא דאיש לפי אכלו, ולפי זה קשה בשחטו על מנת לזרוק דמו שלא לאוכליו אמאי הפסח כשר, נהי דאין מחשבת אוכלין בזריקה, אבל מכיון דלאו בר מינוי דפסח הוא, א״כ הא לא הויין בעלים דהאי פסח כלל, ונמצא דנשחט בשינוי בעלים דתנן בריש זבחים דהפסח פסול, וקשה אמאי הפסח כשר ליפסל משום שינוי בעלים.
וצ״ל על פי המבואר בפסחים דף ס״ב [ע״ב] דמחשבת ערלים לא הוי שינוי בעלים לרבה משום דדרשינן עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידיה לאפוקי ערל דלאו בר כפרה הוא, ואף ר״ח דפליג הרי מבואר שם דהיינו משום דס״ל דמיקרי ראוי לקרבן זה הואיל דאי בעי מתקן נפשיה, אבל בהא כו״ע לא פליגי דבעינן בשינוי בעלים ראוי לקרבן זה, וכמבואר בזבחים דף ז׳ [ע״א] חטאת ששחטה על מי שמחוייב עולה כשרה משום דלא הוי חבירו דומיא דידיה, וע״כ בשחטו שלא לאוכליו, דאינו ראוי לפסח ואין בידו לתקן נפשיה, וא״כ לא הוי חבירו דומיא דידיה, ממילא דליכא הך פסולא דשינוי בעלים, ושפיר הפסח כשר, כיון דשינוי בעלים ליכא הכא, ורק דדיינינן מדין פסול דשלא לאוכליו, ובזה הרי קי״ל דאין מחשבת אוכלין בזריקה. ולפי זה הרי מובן היטב טעמו של הרמב״ם שפסק דשחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, וכבר הקשינו דכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה אמאי אינו יוצא בו ידי חובתו ג״כ, ומעתה הרי ניחא, דהנה הרמב״ם בפט״ו מהל׳ פסולי המוקדשים ה״ח פסק דחטאת ששחטה על מי שמחוייב עולה כשרה ולא עלתה לבעלים, וכן פסק בה״ט שם דחטאת ששחטה לשם מת כשרה ולא עלתה לבעלים, הרי דהא דבעינן חבירו דומיא דידיה הוא רק לענין לפסול הקרבן, אבל מ״מ אינו עולה לבעלים לשם חובה אף באינו מחוייב כפרה כמותו, וא״כ הכי נמי בפסח ששחטו על מנת לזרוק דמו שלא לאוכליו, דנתבאר דהוי שינוי בעלים, ורק דלא הוי חבירו דומיא דידיה, ע״כ נהי דהפסח כשר אבל אין אדם יוצא בו ידי חובתו, וכמו שפסק הרמב״ם דאף באין חבירו דומיא דידיה לא עלה לבעלים לשם חובה וצריך קרבן אחר.
ולפי זה יתישב ג״כ מה שהקשינו דמאי שנא שוחט על מנת לזרוק מחשב בזריקה עצמה דתניא דאדם יוצא בו ידי חובתו, ולפי זה ניחא, דנימא דהא דמי שאינו יכול לאכול אין מינויו מינוי הוא רק קודם שחיטה, אבל לאחר שכבר נשחט עליו הפסח ואח״כ אינו יכול לאכול שוב לא פקע מינויו מיניה, ונהי דאין הפסח עולה לו, וכדתניא בפסחים דף ע״ח שם דהיה חולה בשעת זריקה אין הפסח עולה לו, אכן זהו רק משום פסולא דאינו יכול לאכול ממנו, והרי הא דאלו שאינן ראויין לאכילה אין יכולין להמנות ואין שוחטין עליהן הרי ילפינן מקרא דאיש לפי אכלו תכוסו, והך תכוסו הא הוי שחיטה, ומהאי טעמא הא הוי דינא דאין מחשבת אוכלין בזריקה משום דהך תכוסו הוי שחיטה, וא״כ הכי נמי לענין לבטל מינויו הוי ג״כ רק עד שחיטה, ונהי דלענין גברא דחזי לאכילה בעינן ג״כ בשעת זריקה, וכמבואר בפסחים דף ע״ח שם, וילפינן לה ג״כ מקרא דאיש לפי אכלו, אבל מ״מ הא חזינן דלענין מחשבה אמרינן דתלוי בשעת שחיטה ומשום הך טעמא דתכוסו הוי שחיטה, וא״כ הכי נמי נוכל לומר לענין ביטול המינוי דזה תלוי רק בשחיטה.
ובלאו הכי נראה כן, דקודם שחיטה הרי תנן דנמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט, משא״כ לאחר שחיטה, דאינו יכול עוד להמשך ממנו, וגם דכבר הוקבע הקרבן לבעליו בשחיטה, ולא שייך עוד כלל שיופקע דין מינוי ובעלים שלו מהקרבן. אשר ע״כ ממילא דגם באינו יכול לאכול בשעת זריקה, נהי דאין הפסח יכול להקרב עליו, אבל מ״מ אינו פוסל עוד משום שינוי בעלים, כיון דבעליו של הקרבן מיקרי. ולפי זה הרי ניחא הסוגיא דזרק דמו שלא לאוכליו דאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, דנימא דאיירי במי שהיה בריא בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה, דשינוי בעלים לית כאן כיון דכבר הוקבע להיות בעלים בשעת שחיטה, ורק משום מחשבת שלא לאוכליו לחוד הוא דאית בזה, ושפיר אמרינן דכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה על כן אדם יוצא בו ידי חובתו ג״כ, משא״כ הרמב״ם דאיירי בשחטו על מנת לזרוק דמו שלא לאוכליו, וא״כ הא אינו ראוי לאכול גם בשעת שחיטה, ונמצא דבטל מינויו, ואיתא במחשבתו גם דין שינוי בעלים, ע״כ שפיר פסק דאין אדם יוצא בו ידי חובתו, וכמו שנתבאר דשינוי בעלים ממי שאינו ראוי לעשות הפסח הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, וכמו שנתבאר.
והנה כבר הבאנו שיטת הר״ח דגריס שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו, דמבואר מזה דגם בחולה שאינו ראוי לאכול בשעת שחיטה ג״כ לית ביה משום שינוי בעלים. והטעם בזה נראה, דהרי באמת דין מנויין ודין בעלים שני דינים הם, ומנויים הוי גזירת הכתוב בפסח, והרי בפסחים דף ע״ח [ע״ב] מצרכינן קראי דמינוי מעכב לפי אכלו תכוסו ומכסת נפשות, ואם נימא דמינוי הוא משום בעלים הרי לא צריכינן קראי לזה, דדין בעלים נוהג גם בכל הקרבנות, והרי מחשבת מנויין איכא בשחיטה, וכדתנן בדף ס״א שחטו שלא למנוייו פסול, ושינוי בעלים הוא רק בזריקה, וכדאיתא בדף ס״א שם, אלא ודאי דדין מנויין הוי גזירת הכתוב בפסח, מלבד דין בעלים הנוהג בכל הקרבנות, אלא דזה אמת דאם לא יוכל להתמנות על הפסח ממילא לא הוי בעלים, דהרי נמנין ומושכין את ידיהם מפסח לפסח, הרי דעל ידי המינוי הוא דנעשה בעלים, וע״כ שפיר קם דינא דאם אין חל מינויו שוב לא הוי בעלים, אבל הא מיהא דבעצם הדינים שלהם שני דינים הם, דין מינוי של פסח ודין בעלים של קרבן. אשר ע״כ נראה, דאע״ג דאם אין מינוי ממילא אינו בעלים כלל מ״מ כל זה הוא אם לא חל מינויו כלל, כגון שמשך את ידו מהפסח, דבטל כל עצם מעשה המינוי לגמרי, ואין כאן במה שיחשב בעלים, משא״כ בנתמנה על הפסח, ורק שבשעת שחיטה אינו ראוי לאכילה, דבאמת לא הופקע עצם מעשה המינוי, ואם היה חוזר ונעשה ראוי לאכילה בשעת שחיטה באמת היה הפסח קרב עבורו ועולה לו, משום דלא הופקע עצם המינוי שלו, ורק מגזירת הכתוב האמור בפסח דבעינן חזי לאכילה ואי לאו הכי אינו בר הקרבת קרבן פסח, משום זה הוא דהופקע מיניה דין מינוי של פסח, והרי הוא בכלל אינו מנוי עליו, א״כ י״ל דכל זה הוא לענין דין מנויים האמור בפסח, אבל לענין דין בעלים של קרבנות, בזה כל שעצם מעשה המינוי לא פקע ממילא לא פקע גם דין בעלים שלו, אף אם לא חזי לאכילה ואינו בר הקרבה דפסח, מ״מ בעליו של הקרבן מיקרי, וממילא דאינו בכלל שינוי בעלים. ובאמת דמדין איסור אכילה דשלא למנוייו לא שייך כלל למידן לענין דין שינוי בעלים, דדין אכילה שאני, דאין דינה תלוי רק בעצם חלות המינוי אם הוא מנוי על הקרבן אם לא, כי אם דבעינן עוד שהקרבן בדין הקרבתו יהא קרב עבורו ועולה לו בתורת קרבן פסח לבעליו, ואם אך בדין הקרבתו הוי דינא שהפסח לא יוכל להקרב עבורו ולא עולה לו הרי הוא אסור באכילתו משום שלא למנוייו, וגם בחלים בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה דלא פקע שוב דין בעלים ומנויין מיניה, מ״מ כיון דאין זורקין עליו ג״כ הוא אסור באכילתו. ולפי זה י״ל, דכל שנתמנה עליו כדין, אף אם היה חולה בשעת שחיטה, מ״מ שוב לא פקע מינויו מיניה לענין דין מחשבת שינוי בעלים, וגם מחשבת שלא למנוייו ג״כ לית ביה, ורק לענין דין איסור אכילה הוא דאית ביה דין שלא למנוייו, אבל לא לענין דין פסול מחשבה, וכדתנן במתני׳ מחשבת שלא לאוכליו ומחשבת שלא למנוייו בתרתי, דמשמע מזה דבמחשבת שלא לאוכליו ליתא למחשבת שלא למנוייו, וממילא דלא הוי בכלל שינוי בעלים ג״כ.
אשר ע״כ מתישבת היטב גירסת הר״ח דשחטו לאוכליו על מנת לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו, דנימא דאיירי דהיה חלים בשעת מינוי וחל מינויו כדין, ורק בשעת שחיטה הוא דנעשה אינו ראוי לאכילה, וע״כ לית ביה עוד משום שינוי בעלים, ורק מחשבת שלא לאוכליו לחוד אית ביה, וכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה שפיר יוצא בו ידי חובתו, ומיושבת שפיר גירסת הר״ח. וכבר נתבאר דהרמב״ם פליג בזה וס״ל דכל שהוא חולה בשעת שחיטה פקע מיניה דין מינויו לגמרי, ומועיל זאת גם להחשב מחשבת שינוי בעלים, ולהכי הוא שפסק דאין אדם יוצא בו ידי חובתו, וכמו שנתבאר.
ונראה דמקור דברי הרמב״ם הוא מהסוגיא דפסחים דף ס״א [ע״ב] דאיתא שם שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים בזריקה וכו׳ ר״ח אמר פסול יש מחשבת ערלים בזריקה רבה אמר כשר אין מחשבת ערלים בזריקה, אמר רבה מנא אמינא לה דתניא וכו׳ אלא לאו הכי קתני ת״ל וכל ערל כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה וכי תימא הוא הדין לזריקה דכולה ערלה מיהא פסלה ת״ל זאת וכו׳ ור״ח אדרבה לאידך גיסא ת״ל וכל ערל כולה ערלה פסלה וכו׳ אבל זריקה אפילו מקצתה נמי פסלה וכו׳, מתקיף לה רב אשי וכו׳ דילמא האי וכל ערל משמע כל דהוא ערלה כתב רחמנא זאת דעד דאיכא כולה ערלה לא פסלה לא שנא בשחיטה ולא שנא בזריקה, אלא אמר ר׳ אשי ר״ח ורבה בהאי קרא קמיפלגי ונרצה לו לכפר עליו עליו ולא על חבירו רבה סבר חבירו דומיא דידי׳ וכו׳ לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא ור״ח סבר האי ערל נמי וכו׳ בר כפרה הוא הואיל דאי בעי מתקן נפשיה, והנה רש״י פי׳ שם דלפי הך אוקימתא דרב אשי לא מיירי כלל בערלים מנויין, רק בערלים שאינן מנויין, ומדין שינוי בעלים הוא דפסול לר״ח, ולאו משום מחשבת ערלים הוא דמיפסל, דאדרבה אי לאו ערלים היה פסול לכו״ע משום שינוי בעלים, ורק בערלים פליגי אי מיפסיל משום שינוי בעלים או לא, וזה צ״ע דפשטות הסוגיא משמע דמשום מחשבת הערלים הוא דפסול, וכמו שסברה הגמ׳ מתחלה.
אכן לפי מה שכתבנו לעיל בדעת הרמב״ם הא נמצא דבאמת כל מחשבת ערלים יש לפסלו גם מדין שינוי בעלים, כיון דערל אינו בר הקרבת קרבן פסח, וכמבואר ביבמות דף ע״א [ע״א] דערל אימעיט בין מעשיה ובין מאכילה, א״כ הרי י״ל דגם הפסול ערלות מפקיע הדין מינוי שלו, וגם דהא ערל הוא בכלל הנך שאינן ראויין לאכילה, והוא זה פסול שלא לאוכליו דמפקיע המינוי לדעת הרמב״ם, ואע״ג דערל שאני מחולה, דבערל לא שייך לומר שיופקע המינוי כיון דיש בידו למול, אכן י״ל דמ״מ הערלות שהיא בשעת שחיטה גורמת להפקיע מינויו מפסח זה, כיון דעכ״פ יש בו פסול ערלות, וממילא דמחשבת ערלים חשיבא שינוי בעלים לדעת הרמב״ם כמו מחשבת שלא לאוכליו. אשר לפי זה נוכל לומר, דהרמב״ם מפרש דבאמת גם לפי מה דמשני רב אשי מיירי פלוגתת ר״ח ורבה בערלים מנויין, [והא דלא פסלה משום ערלות אף לרבה, י״ל דאיירי במקצת ערלה דלא פסלה לר״א], ורק מכח מחשבת הערלות הוא דקפסיל ליה ר״ח, משום דהערלות גורמת להפקיע מינויו מהפסח, והוי שינוי בעלים, ורק דר״א בא לומר דלא מיירי פלוגתייהו מכח פסולא דערלה ורק מכח פסולא דשינוי בעלים שיש במחשבת ערלים, ומיושבת היטב הסוגיא כפשטה דהפסול בא מכח המחשבת ערלים, וזהו יסוד דינו של הרמב״ם דאינו ראוי לאכול מפקיע המינוי ויש בו משום שינוי בעלים, כמו הפסול דערלות המבואר בסוגיא, ולהכי הוא שפסק דאין אדם יוצא בו ידי חובתו, וכמו שנתבאר.
שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלים בזריקה עכ״ל. אשר דמבואר בדברי הרמב״ם דגם בפסח יצויר הדין של כשר ולא עלו לבעלים לשם חובה ונשאר קרבן נדבה. וצ״ע דהא קי״ל דאכילת פסחים מעכבא, וכמו שפסק בפ״ב שם הי״ד וז״ל נמנו עליו וחזרו אחרים ונמנו עליו וכו׳ ואחרונים שרבו עד שלא נמצא בו כזית לכל אחד וכו׳ וחייבים לעשות פסח שני עכ״ל. וכיון דאינו מקיים מצות אכילה של קרבן פסח בפסח הבא בנדבה, ואכילת פסחים מעכבא, א״כ למה הפסח כשר. ואין לומר דהא דאכילת פסחים מעכבא היא דבעינן רק אכילת חפצא של הקרבן, אבל לא בעינן קיום מצותה של אכילת פסח, דהא חזינן דבעינן כזית ושיעורא דכזית שייך רק למצות אכילה של ק״פ. ולכאורה הי׳ נ״ל דבפסח הבא בנדבה לא נאמרה ההלכה של אכילת פסחים מעכבת, דהא דאכילת פסחים מעכבא היא רק משום דפסח אינו בא בנדבה, משא״כ היכא שנעשה קרבן נדבה ע״י מחשבה מדין כשר ולא עלו לשם חובה, אכילה לא מעכבא.
אמנם צ״ע מהסוגיא דפסחים דף ע״ח דמבואר שם דאם נטמא הבשר קודם זריקה לא הורצה, למ״ד אכילת פסחים מעכבא (ופירושו של לא הורצה הוא שהקרבן נשאר פסול), והרי בסוגיא דמנחות דף מ״ח מבואר בשחט ארבעה כבשים על שתי חלות מושך שנים מהם וזורק דמן שלא לשמן שאם אי אתה אומר כך הפסדת את האחרונים ע״כ, הרי מבואר דלהציל את הכבשים משריפה ומפסול מותר לזרוק הדם שלא לשמו כדי שישארו כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה, וא״כ גם בפסח שנטמא למה לא יזרוק את הדם שלא לאוכליו, ואז יהי׳ פסח הבא בנדבה ויהא כשר, דהא בנדבה אכילת פסחים מעכבת.
ואשר דנ״ל דבפסח הבא בנדבה אע״פ דפקע מיני׳ קיום של אכילת פסחים ממצות ואכלו את הבשר בלילה הזה, דמצוה זו נאמרה רק בפסח שמקיים בו חובתו, מ״מ פשוט הוא דחלות שם אכילה ממצות אכילה של קרבן נשארה בו דלא גרע משאר קדשיםא. ונראה דחלות אכילה אינה רק מדין שארי קדשים, כי אם גם מדין פסח. והיינו משום דבקרבן פסח נאמר חלות וקיום אכילה בעצם הקרבן, וכדחזינן דפסח הבא בטומאה נאכל בטומאה משום שמתחלתו לא בא אלא לאכילה, והוא לכו״ע אפילו למ״ד אכילת פסחים לא מעכבא (ועיין בתוס׳ פסחים דף ע״ח [ד״ה לימא] דלרבי נתן [לפי ר״א] לא בעינן בזריקה אפילו גברא דחזי לאכילה, והרי גם בנטמא בין שחיטה לזריקה מדאורייתא הפסח נאכל). ועל כרחך צ״ל דעצם חלות הקרבן כמצותו היא לאכילה ובלא אכילה ליכא כלל חפצא של קרבן פסח, וחלות דחי׳ של הקרבה איכא גם לגבי אכילה דחדא חלות היא. והרי פשוט דאם הקריבו [כלומר שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו] פסח הבא בטומאה שלא לאוכליו, דהבשר נאכל לבעלים כמו שארי פסחים, והיינו טעמא משום דבהלכה דמעיקרא לא בא אלא לאכילה לא נאמרה דבעינן דוקא קיום מצות אכילת בשר הפסח ממצות ואכלו את הבשר, כי אם קיום אכילה של קרבן פסח, דאיכא חלות דין מיוחד של אכילת פסחים, דנשאר גם בקרבן פסח שלא עלה לבעלים לשם חובהב. אשר לפי״ז נראה דההלכה של אכילת פסחים מעכבא, לא נאמרה מדין קיום המצוה של ואכלו את הבשר, כי אם מדין אכילה שנאמר בחלות הקרבה של קרבן פסח, וישנו גם בקרבן פסח הבא בנדבה. משא״כ בנטמא הבשר דלא חזי לאכילה כלל אז שפיר נשאר הדין דאכילת פסחים מעכבא גם בפסח הבא בנדבה, ובעינן שיעורא דכזית, דגם בחלות אכילת הפסח מדין קרבן נאמרה ההלכה של כזית.
והנה עיין ברמב״ם פ״ב מה׳ קרבן פסח ה״ב שכתב וז״ל יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהי׳ ראוי לאכול את כולו עכ״ל. ומפשטות לשונו נראה שהדין דבעינן ראוי לאכול את כולו הוא דין דאורייתא ומעכב. ומקור הדין הוא מהסוגיא דפסחים דף צ״א רבי יוסי אומר יחיד ויכול לאכלו שוחטים עליו ע״כ, ומפרש הרמב״ם דבעינן יכול לאכול את כולו. וצ״ע דהלא בדין אכילת פסחים מעכבא לא נאמר אלא שיעור כזית ולא כולו. אכן לפי״ד דההלכה של אכילת פסחים מעכבא נאמרה בחלות דין אכילה של קרבן פסח, דחלה בעצם הקרבן דלכתחילה לא בא אלא לאכילה, ובהלכה זו נאמר ג״כ דין כולו, דכל הפסח צריך להאכל בתורת קרבן פסח. ומזה יש ראי׳ לדברינו, דאם נימא דדין דאכילת פסחים מעכבא נאמר בקיום מצות אכילת הפסח של הגברא, הרי כולו אינו מענינו כלל, ולא נאמר אלא כזית. והא דמבואר דאכילת פסחים מעכבא תלוי׳ בכזית, היינו היכא דכל הפסח נאכל ע״י שאר בני החבורה אלא דיש עוד דין דכל אחד מבני החבורה צריך להיות ראוי לאכילת הפסח, דבעינן קיום אכילה של כזית בחפצא של קרבן הפסח ע״י כל אחד מבני החבורה. אבל ביחיד ששוחטין עליו שפיר בעינן ראוי לאכול את כולו משום דכל הקרבן בא רק לאכילה, ודין כזית של אחד מבני החבורה ואכילת כולו ליחיד חדא דינא הוא.
והנה עיין ברמב״ם פ״ב מה׳ ק״פ ה״ה שכתב וז״ל שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית למנוייו ושלא למנוייו למולים ולערלים לטהורים ולטמאים כשר שאלו הראויין לו אוכלין כהלכה והאחרים כאילו לא חשב עליהם עכ״ל. ודין של לאוכליו ושלא לאוכליו מבואר במשנה פסחים דף ס״א ובסוגיא שם דף ס״ב, מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו, לשמו ושלא לשמו פסולו בגופו ואי אפשר לברר איסורו לאוכליו ושלא לאוכליו אין פסולו בגופו ואפשר לברר איסורו. ומבואר שם דפסולו בגופו ואי אפשר לברר איסורו הויין חדא מילתא, וזהו שכתב הרמב״ם שאלו הראויין לו אוכלין כהלכה והאחרים כאילו לא חשב עליהם, אלא דביאור הדברים צ״ע. ואשר דנראה פשוט דהביאור הוא, דמחשבת שלא לשמו ושינוי בעלים הויא מחשבה הפוסלת, ועצם הפסול הוא משום דהמחשבה פסלתוג. משא״כ מחשבת שלא לאוכליו לא הויא חפצא של מחשבה הפוסלת, אלא דין בפ״ע שלא בא וקרב לאכילה, דבפסח בעינן עצם ההקרבה לאכילה. (ואע״פ דמחשב שלא לאוכליו הפסח נפסל ע״י מחשבתו, אבל אינה מחשבה הפוסלת, כי אם משום דחסרה בו חלות ההקרבה לאכילה.) וא״כ שפיר חלוק היכא דחשב שתי מחשבות ביחד, דבשלא לשמו דהוי מחשבה הפוסלת, אפילו אם ישנה מחשבה לשמו, מ״מ הרי פסול של מחשבת שלא לשמו איכא, דאם אך ישנה למחשבת שלא לשמו אז איכא דבר הפוסל. משא״כ בשלא לאוכליו דהמחשבה בעצמה אינה פוסלת כלל, והא דאיכא פסול הוא משום שהמחשבה גורמת שהקרבן אינו קרב לאכילה, וממילא אם חשב גם לאוכליו הקרבן הוי לאכילה, דפסול מחשבה של שלא לאוכליו ליכא כלל. וזהו ביאור דברי הרמב״ם שאלו הראוין לו אוכלין כהלכה ואחרים כאילו לא חשב עליהם.
והנה עיין בסוגיא פסחים דף פ״ח שחמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצאת יבלת באחד מהן כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני. ובגמ׳ שם, והא איכא חד דלא נפיק משום דלא אפשר היכי ליעביד ליתי כל חד וחד פסח קא מייתי חולין לעזרה וכו׳ ליתי כולהו חד פסח נמצא פסח נאכל שלא למנויו ע״כ. וביאור הדברים הוי דכיון דכל החמשה לא יוכלו לאכול משום איסורא דפסח אינו נאכל אלא למנויו ואינם יודעים מי הוא החייב, ממילא נשאר הדין דאכילת פסחים מעכבא. אכן עיין ברמב״ם פ״ג מה׳ ק״פ ה״ט שכתב וז״ל חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצאת יבלת בעור אחד מהן וכו׳ פטורין מלעשות פסח שני שאם הקריבו פסח שני נמצא זה שקרב בראשון קרבן כשר מביא חולין לעזרה ואם נמנו כולן על פסח אחד נמצא נשחט שלא למחוייב וזה כמי שנשחט שלא למנוייו עכ״ל. אשר דמבואר דהפסול אינו מדין אכילת פסחים מעכבא כי אם מההלכה של שחטו שלא למנויו. ודבר זה צ״ע, דהרי הוא שוחט את הפסח לזה שחייב ומנוי על הפסח, וא״כ הוא שוחט את הפסח למנויו, וכי בעינן שידע מי המה הבעלים. ואשר דצריך לפרש דשלא למנויו כאן היינו שלא לאוכליו, וטעמא משום דאי אפשר להם לאכול מן הפסח ודינם כמו זקן וחולה והוי כנשחט שלא לאוכליו. אלא דצ״ע, לא יחשב כלל דהרי יכול לשחוט את הפסח סתם, דהא סתמו כשר.
והי׳ אפשר לומר דהא דסתמא כשר הוא משום דסתמא לאוכליו כמו הדין דסתמן לשמן קאי, וממילא אם הבעלים אינם יכולים לאכול לא שייך הדין דסתמא לאוכלין. אכן עיין בסוגיא דפסחים דף ס׳ דמבואר שמה דההלכה של סתמן לשמן קאי לא שייכא למחשבת אוכלין, וליכא דין של סתמן לאוכלין קאי כיון דמהני המשכה. ונמצא דהא דסתמא כשר הוא רק משום דאין פסול של מחשבת שלא לאוכליו, וא״כ בנתערבו עורות פסחיהן לא יחשב כלל ויוכשר הפסח ע״י סתמא. ואשר דמוכרח מזה דאם הבעלים אינם ראוים לאכילה אז אפי׳ אם הקריבו סתמא, ישנה לפסול דשלא לאוכליו. והיינו טעמא משום דחלות פסול של שלא לאוכליו אינה מדין מחשבה הפוסלת, כי אם דהפסח אינו בא לאכילה. ונמצא דחלות זו של פסח שלא בא לאכילה ישנה ע״י אופנים שונים, או דחשב שלא לאוכליו, או שהבעלים אינם ראוים לאכילה.
אשר לפי״ז בנתערבו עורות פסחיהם שאינו יכול לאכול את הפסח, ממילא הוי כמו שנשחט שלא לאוכליו. וזהו שכתב הרמב״ם ונמצא כמי שנשחט שלא למנויו דהיינו דהויין חדא דינא, אלא דההיכי תמצא אינה ע״י מחשבה, כי אם ע״י זה שהבעלים אינם ראוים לאכול. והנה לפי״ז דהפסול בחלות שם הוי חדא, דהיינו פסח שאינו בא לאכילה, נמצא דהא דאכילת פסחים מעכבא ופסול דשלא לאוכליו בעצם חלות הפסול הויין חד חלות דינא וחד פסול. והא דבזריקה אמרינן אין מחשבת אוכלין בזריקה, ומ״מ אכילת פסחים מעכבא גם בזריקה, אינו משום דהויין פסולים שונים, כי אם דנאמר בהלכות מחשבה דמחשבה של שלא לאוכליו לא חלה בזריקה.
והנה עיין בתוס׳ פסחים דף ע״ח (ד״ה לימא) דמפרשי דלחד מ״ד כיון שאין מחשבת אוכלין בזריקה כמו״כ לא בעינן לר״נ גברא דחזי לאכילה בזריקה, ולכאורה צ״ע מה ענין זה לזה. אכן לפי מה שאמרנו דהפסול של שלא לאוכליו והא דאכילת פסחים מעכבא הויין חד חלות דין וחד פסול משום שהקרבן לא בא לאכילה, ומחשבת אוכלים וגברא חזי הויין רק אופנים שונים בהפקעת שם אכילה מקרבן פסח, בזה סובר ר״נ דגם גברא דלא חזי לאכילה לא נאמר בזריקה, כי אם בשחיטה, כמו מחשבה.
והנה בפסחים דף ס״א נחלקו ר״ח ורבה בשחטו למולין ע״מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה אם כשר או לא, והתוס׳ (ד״ה שחטו) הקשו דהרי ברייתא מפורשת דף ע״ח דאין מחשבת אוכלין בזריקה. ועיין שם שהריב״א תירץ וז״ל דדוקא נקט ע״מ שיתכפרו שחישב להתכפר בו ערלים אבל אם לא חישב להתכפר אלא חישב לזרוק להאכיל הבשר לערלים אפי׳ רב חסדא מודה דכשר דלא שייך בזריקה מחשבת פסול דאכילה אלא פסול דכפרה ובשחיטה דוקא אם חישב להאכיל שלא לאוכליו ולערלים פסול דשחיטה ודאי בעינן לשם בעלים הראויים לאוכלו כדכתיב איש לפי אכלו תכוסו והיינו דאין מחשבת אוכלין בזריקה עכ״ל. אשר דהריב״א מפרש דבשלא לאוכליו אם חשב בשחיטה רק להאכיל ולא להתכפר דג״כ פסול. ואשר דמוכרח מזה דאין זו הלכה של מחשבה פוסלת, כי אם היכי תמצא דהקרבן אינו בא לאכילה, דפסול מחשבה שייך רק בכפרה.
והנה הרמב״ם שם, דכתב שלא למנויו במקום שלא לאוכליו, כנראה דס״ל דהן חדא דינא וחדא שמא, ולכאורה אם שלא לאוכליו ושלא למנויו היו מפסולי מחשבה, א״כ היו צ״ל שתי חלותי דינים שונים של פסול מחשבה. ומזה דהרמב״ם כלל שניהם ביחד, מוכח דהפסול הוא הפקעה של חלות האכילה מהקרבן, ויצויר בין ע״י שלא לאוכליו ובין ע״י שלא למנויו ושאר המופקעים מאכילה.
והנה שיטת הרמב״ם (פ״ב מה׳ ק״פ ה״ו) היא דחלוקה מחשבת ערלים ממחשבת אוכלין בזריקה, דישנה למחשבת ערלים בזריקה, והוא מגזיה״כ כמבואר בסוגיא שם דף ס״א. ואשר דנראה דשיטת הרמב״ם היא דמחשבת ערלים הויא פסול בפ״ע, ומ״מ חישב למולים ולערלים כשר. ולפי״ד דהדין דבחישב לאוכליו ושלא לאוכליו וכדומה דכשר הוא משום דלא הוי מחשבה הפוסלת, וא״כ בחישב למולין ולערלין צ״ל פסול. אכן הרי מבואר בסוגיא שמה דלרב חסדא דסובר דאיכא גזיה״כ של מחשבת ערלים גם מקצת ערלה פסלה בזריקה. והביאור הוא כמו שכתבנו, משום דהוי פסול בפ״ע, מפסולי מחשבה, והא ראי׳ דבשחיטה לא פסלה מקצת ערלה גם לר״ח. ורב אשי דסובר דישנה מחשבת ערלים בזריקה ומ״מ זרקו למולים ולערלים כשר, הוא משום דאיכא גזיה״כ מיוחדת דמקצת ערלה לא פסלה וכמבואר בסוגיא שמה, ורק דלר״ח גזיה״כ דמקצת ערלה לא פסלה נאמרה רק בשחיטה ולר״א ישנה גם בזריקה, וזה ראי׳ לדברינו.
והנה מה שכתבנו דדין אכילת פסחים דמעכבא נאמר בעצם החפצא של קרבן פסח דניתן לאכילה ולפיכך בעינן שיהא ראוי לאכול כולו, לכאורה יש להקשות מהא דנטמא מקצת בשר דזורק את הדם על שאר הבשר כמבואר ברמב״ם פ״ד מה׳ ק״פ ה״ב, והלא אינו ראוי לאכול את כולו. אולי י״ל דדין זה דבעינן ראוי לאכול את כולו נאמר רק בשחיטה ולא בזריקה. אמנם אפי׳ אם נימא דדין אכילת כולו נאמר אפילו בזריקה מ״מ היכא דנאבד או נטמא דנשאר רק מקצת בשר, מתקיים דין אכילת כולו במה דנשאר, דאז מקצת הנשאר הוי כולו. והא דבעינן דהגברא יהא ראוי לאכול את כולו, היינו רק היכא דכל הבשר חזי לאכילה, אבל אם הזריקה התירה רק מקצת, אז אותו מקצת הוי כולו, דכל מה שלא חל עליו היתר זריקה, לא הוי כלל מחפצא של קרבן, ולא שייך לדין כולו.
א. עיין לקמן ה׳ ק״פ, בדין מותר הפסח, בד״ה ועוד ובד״ה ולכן, ובחידושי הגר״מ הלוי, ה׳ ק״פ, בדין נותר בקרבן פסח.
ב. עיין חידושי הגר״מ הלוי ה׳ תמידין ומוספין, מנחות דף פ״ט ד״ה אכן.
ג. עיין חדושי מרן רי״ז הלוי פ״ד מה׳ מעה״ק הי״א.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחחדושי ר' חיים הלויחדושי הגר״מ והגרי״דהכל
 
(ז) מי שהוא בריא בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה, או חולה בשעת שחיטה ובריא בשעת זריקה, אין שוחטין וזורקין עליו, עד שיהיה בריא משעת שחיטה עד שעת זריקה:
When one was healthy at the time the sacrificial animal was slaughtered, but sick at the time its blood was cast or sick at the time of slaughter, but healthy at the time the blood was cast, the sacrificial animal should not be slaughtered, nor its blood cast for him unless he is healthy from the time it was slaughtered until its blood was cast.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחעודהכל
מִי שֶׁהוּא בָּרִיא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְחוֹלֶה בִּשְׁעַת זְרִיקָה. אוֹ חוֹלֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וּבָרִיא בִּשְׁעַת זְרִיקָה. אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עָלָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה עַד שְׁעַת זְרִיקָה:
מי שהוא בריא בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה וכו׳ – שם:
מי שהוא בריא וכו׳. משמע דהפסח פסול דאל״כ בריא בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה מאי הו״ל למיעבד הרי אנוס הוא אלא שראיתי בקרית ספר שסיים והיינו לכתחילה דבדיעבד אין מחשבת אוכלין בזריקה:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(ח) שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים, בין מדעתן בין שלא מדעתן. אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולין, ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים, ולא על ידי אשתו, אלא מדעתן. ואם שתקו ולא מיחוא, הרי זה מדעתן:
A person may have a sacrificial animal slaughtered for the sake of his son or daughter who are below majority and for his Canaanite servants and maidservants, whether with their consent or without their consent. He may not, however, slaughter for the sake of his son or daughter who are above majority or for the sake of his Hebrew servants and maidservants or for the sake of his wife without their consent. If they were silent and did not protest, they are considered to have consented.
א. כך ת1, וכ״ה בכל מקום במשנה בכ״י רבנו, כגון פסחים ד, ח. א: מיחאו.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחעודהכל
שׁוֹחֵט אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים בֵּין מִדַּעְתָּן בֵּין שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן. אֲבָל אֵינוֹ שׁוֹחֵט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּן. וְאִם שָׁתְקוּ וְלֹא מִחוּ הֲרֵי זֶה מִדַּעְתָּן:
(ח-י) שוחט אדם ע״י בנו ובתו הקטנים וכו׳ עד ואינם יוצאים אלא בשל עצמן – ברייתא וגמ׳ בפרק האשה (דף פ״ח):
בנו ובתו הגדולים. מדסתם משמע דאפילו סמוכין על שולחנו וכ״כ התוס׳ ז״ל ושפחה עברית אף שהיא קטנה שהרי יוצאה בסימנין כיון שאין מוטל עליו לחנכה יכולה למחות וכ״כ רש״י ז״ל:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(ט) שחט על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענייםא, והלכו ושחטו הן לעצמן, יוצאין בשל רבן.
If one slaughtered a sacrificial animal for the sake of his son or daughter who are below majority and/or for his Canaanite servants and maidservants and they went and had one slaughtered for themselves, they fulfill their obligation by partaking of their master's sacrifice.
א. ת1: הכנענים. וכך ד (גם פ, ק).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהעודהכל
שָׁחַט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים וְהָלְכוּ וְשָׁחֲטוּ הֵן לְעַצְמָן יוֹצְאִין בְּשֶׁל רַבָּן:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ח]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנההכל
 
(י) שחט על ידי אשתו, ובנו ובתו הגדולין, ועבדו ושפחתו העברים, ושחטו הן לעצמן, אין לך מיחוי גדול מזהא, ואינן יוצאין אלא בשל עצמן:
If one slaughtered a sacrificial animal for the sake of his wife, his son or daughter who are above majority and/or for his Hebrew servants and maidservants and they went and had one slaughtered for themselves, there is no greater protest than this. They fulfill their obligation by partaking of their own sacrifice.
א. כך ת1. בא׳ לית.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהעודהכל
שָׁחַט עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְשָׁחֲטוּ הֵן לְעַצְמָן. אֵין לְךָ מִחוּי גָּדוֹל מִזֶּה וְאֵינָן יוֹצְאִין אֶלָּא בְּשֶׁל עַצְמָן:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ח]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנההכל
 
(יא) האשה שהיא בבית בעלה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל משל בעלה. היתה נחפזת לילךא ביתב אביה ברגל הראשון הסמוך לנישואיה כדרך כל הבנות, ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל משל אביה. מכאן ואילך, תאכל ממקום שהיא רוצה, והוא שתברור לה מקום שתרצה בשעת שחיטה. וכן, יתום ששחטו עליו אפטרופין, יאכל ממקום שהוא רוצה:
במה דברים אמורים, ביתום קטן, אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים, והממנהג עצמו על שני פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון.
When a woman is living in her husband's home and her father slaughters for her and her husband slaughters for her, she should partake of her husband's. If she was hurrying to go to her father's home on the first festival after her wedding as is the pattern of all women and both her father and her husband slaughtered for her, she should partake of her father's. From this point onward, she should eat at the place she desires, provided it is clear where she desires to eat at the time of slaughter.
Similarly, if two guardians sacrifice on behalf of an orphan, the orphan should eat where he desires. When does the above apply? To an orphan below majority. If, however, he is above majority, it is as if he was enumerated on two Paschal sacrifices. And when one enumerates himself on two Paschal sacrifices, he may partake only of the one slaughtered first.
א. ד: ללכת. אך בגמ׳ פסחים פז. כבפנים.
ב. ת1: לבית. וכך ד (גם פ, ק). אך ע׳ בראשית יב, טו, וכמוהו רבים.
ג. כך ת1. א: והממונה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהעודהכל
הָאִשָּׁה שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. הָיְתָה נֶחְפֶּזֶת לָלֶכֶת לְבֵית אָבִיהָ בָּרֶגֶל הָרִאשׁוֹן הַסָּמוּךְ לְנִשּׂוּאֶיהָ כְּדֶרֶךְ כׇּל הַבָּנוֹת וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ תֹּאכַל מִשֶּׁל אָבִיהָ. מִכָּאן וְאֵילָךְ תֹּאכַל מִמָּקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. וְהוּא שֶׁתִּבְרֹר לָהּ מָקוֹם שֶׁתִּרְצֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. וְכֵן יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפּוֹטְרוֹפְּסִין יֹאכַל מִמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיָתוֹם קָטָן. אֲבָל גָּדוֹל נַעֲשֶׂה כִּמְמַנֶּה עַצְמוֹ עַל שְׁנֵי פְּסָחִים וְהַמְמַנֶּה עַצְמוֹ עַל שְׁנֵי פְּסָחִים אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא מִן הַנִּשְׁחָט רִאשׁוֹן:
האשה שהיא בבית בעלה וכו׳ עד בשעת שחיטה – משנה ר״פ האשה (פסחים פ״ז.) בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה תאכל משל בעלה הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל במקום שהיא רוצה ובגמרא ורמינהי אשה רגל הראשון אוכלת משל אביה מכאן ואילך רוצה אוכלת משל אביה רוצה משל בעלה ל״ק כאן בשרדופה לילך כאן בשאינה רדופה ומשמע דה״פ ברייתא ברדופה ולפיכך רגל הראשון משל אביה מכאן ואילך ממקום שתרצה ומתני׳ בשאינה רדופה הילכך רגל ראשון ממקום שתרצה מכאן ואילך משל בעלה וכן פירש״י. השתא איכא למתמה על רבינו שכתב היתה נחפזת דהיינו רדופה דברייתא והשמיט דין אינה רדופה דמתניתין דרגל הראשון תאכל ממקום שתרצה. ונ״ל שסובר שרוב הבנות הן רדופות ללכת לבית אביהן ברגל הראשון וזהו שכתבו כדרך הבנות ומשום דאינה רדופה לא שכיחא לא חש רבינו לכתבו. ועוד אפשר שסמך על דאיכא למילפה מדין רדופה דכיון דרדופה רגל הראשון משל אביה ממילא משמע דשאינה רדופה רגל הראשון ממקום שתרצה וכיון דברדופה שאר רגלים ממקום שתרצה ממילא משמע דבשאינה רדופה משל בעלה:
וכן יתום ששחטו עליו אפוטרופוסים וכו׳ – שם במשנה ומ״ש בד״א ביתום קטן אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים וכו׳ עד אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון – בירושלמי פרק האשה:
האשה שהיא בבית בעלה שחט עליה וכו׳ – הרב מהרי״ק ז״ל תמה על רבינו ז״ל למה לא כתב דין דאינה רדופה דמתני׳ ותירץ דמשום דמילתא דלא שכיחא לא חש רבינו ז״ל לכותבו. ואני תמיה על דבריו דע״כ הרי כתבו שמ״ש תאכל משל בעלה על כרחו בשאינה רדופה דאי ברדופה תאכל ממקום שהיא רוצה מרגל ראשון ואילך וכיון שכתבו הוא תמיהה גדולה איך לא חש לפרשו דאילו לא היה מזכירו כלל היה מספיק תירוצו. ולכך נ״ל לומר דרבינו ז״ל סובר דכי משני בגמ׳ לא קשיא כאן ברדופה כלומר רגל ראשון דמתני׳ הוי ראשון להליכתה וכדכתבו שם התוס׳ ז״ל בפ״ק ודינא דמתניתין ודברייתא הכל דבר אחד ומה שאמרה המשנה תאכל ממקום שתרצה הוא מרגל ראשון הסמוך לנשואיה ואילך ומאי דקאמר התנא רגל ראשון הוא משום דאינה רדופה לילך ולדידה קרי ראשון דהוי ראשון להליכתה וברייתא קרי ראשון לסמוך לנישואיה משום דאיירי ברדופה נמצא דאין חילוק לענין הדין כלל בין רדופה לאינה רדופה דלעולם הרגל ראשון הסמוך לנשואיה תאכל משל אביה ומכאן ואילך ממקום שתרצה ורישא דקאמר תאכל משל בעלה היינו כשהיא בבית בעלה דהאי דאמרינן רגל ראשון תאכל משל אביה מכאן ואילך ממקום שתרצה היינו כשהולכת ברגלים לבית אביה אבל כשהיא בבית בעלה אפי׳ רגל ראשון תאכל משל בעלה נמצא דלא קאמר בגמרא רדופה ואינה רדופה לחלק לענין הדין אלא לומר דאמאי קרי ברייתא ראשון לרגל ראשון הסמוך לנישואיה והמשנה קרי ראשון לרגל שני ולהכי כתב רבינו ז״ל ברגל הראשון הסמוך לנישואיה כלומר למעט ראשון להליכתה דבהכי איירי מתני׳ אע״ג דבפירוש המשנה פירש רבינו ז״ל דרגל ראשון הוי הסמוך לנישואיה מ״מ אני כותב זה לפי מה שנראה במ״ש כאן בחיבור:
וכן יתום ששחטו וכו׳ – בגמרא (דף פ״ח) הקשו שמעת מיניה יש ברירה ותירצו אמר ר׳ זירא שה לבית מכל מקום:
האשה וכו׳. ידוע מ״ש מרן ז״ל שהרגיש דלמה לא ביאר דין אינה נחפזת ברגל ראשון דכפי המשנה תאכל במקום שהיא רוצה ותירץ דאינה רדיפה לא שכיחא ועוד תירץ דבהדרגה יובן והרב לח״מ ז״ל הקשה עליו והר״ח אבולעפיה ז״ל תירץ בעד מרן ז״ל עיין עליו. אך הרב לח״מ תירץ דרבינו מפרש כפי׳ ר״ת שהביאו התוס׳ וכ״כ מהר״ש אלגזי ברצוף אהבה שם. אמנם המבי״ט בקרית ספר ז״ל הבין כדברי מרן ז״ל שברגל הראשון אם אינה נחפזת תאכל במקום שהיא רוצה וכך יש להבין דברי רבינו דמ״ש מכאן ואילך הכוונה בין בשאר רגלים בנחפזת בין ברגל ראשון אם אינה נחפזת תאכל במקום שרוצה ודרך זה יש לנו לתפוס שהוא מסכים לפירושו במשנה והן הן דברי מרן ז״ל:
היתה נחפזת וכו׳. הכ״מ ולח״ם נדחקו וכן בבתי כהונה נדחק באופן אחר. ולענ״ד פשוט דרבנו מפרש כפי׳ ר״ת שבתוס׳ דכל הנשים רדופות הן להגיד בבית אביהן כשנמצאו שלמות בבית חמיהן מיהו סובר רבנו שאינה רדופה רק ברגל ראשון שאחר נישואין וכמבואר מלשון רבנו היתה נחפזת וכו׳ כדרך כל הבנות ובעינן תרתי חדא שניסת אחר סוכות שנמצא פסח רגל ראשון, שנית שנחפזת דהיינו שנמצאת שלמה בבית חמיה דאז היא רדופה כפי׳ ר״ת. ולפ״ז הא דמוקי הש״ס מתני׳ בשאינה רדופה היינו דמפרשינן דה״ק מתני׳ הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה פי׳ שניסת קודם סוכות וכבר הלכה רגל ראשון בסוכות לעשות בבית אביה אם אחר כך בפסח שחט עליה אביה ובעלה תאכל במקום שתרצה וזה נכון בכוונת רבנו.
והממנה עצמו על שני פסחים. עיין כ״מ ועיין פ״ג מהל׳ קרבן פסח ה״א ודוק.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנההכל
 
(יב) עבד של שני שותפין, בזמן שמקפידין זה על זהא, לא יאכל משל שניהן, ואם אינן מקפידין, ממקום שירצה יאכל.
With regard to a Canaanite servant of two partners, if they are untrusting of each other, suspecting that the other will steal the servant, he should not partake of either of their Paschal sacrifice. If they are not untrusting, he may eat where he desires.
א. בד׳ נוסף: שלא יגנבנו. וכך היה לפני ה׳כסף משנה׳, והוצרך לומר שרבנו פירש שלא כרש״י, ע״ש. אך בכתבי⁠־היד לית.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחעודהכל
עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין בִּזְמַן שֶׁמַּקְפִּידִין זֶה עַל זֶה שֶׁלֹּא יִגְנְבֶנּוּ לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן. וְאִם אֵינָן מַקְפִּידִין מִמָּקוֹם שֶׁיִּרְצֶה יֹאכַל:
עבד של שני שותפים וכו׳ – בפ׳ האשה שם תנן עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם ורמינן עלה מדתניא רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל ושני במתני׳ בדקפדי אהדדי ברייתא דלא קפדי אהדדי. ופירש רש״י דקפדי אהדדי שני הבעלים ואינם רוצים לההנות זה מזה. ורבינו מפרש דקפדי זה על זה שלא יגנבנו כלומר וחושש זה שאם יאכל אצל חבירו ימשיך לב העבד אליו ויגנבנו:
שלא יגנבנו. מרן ז״ל ביאר דעת רבינו כלומר דחושש זה שאם יאכל אצל חבירו ימשוך לב העבד אליו ויגנבנו ע״כ והדבר קשה להבין דגם בשאר ימות השנה למה לא ניחוש על זה ותו דתפול קושית התוס׳ עליו דמ״ש ממי שחציו עבד וכו׳ וראיתי להמבי״ט ז״ל בס׳ קרית ספר שנותן טעם שאין אחד מהם רוצה ליהנות מחלק חבירו ואין שם טעם שלא יגנבו והן הן דברי רש״י והתוס׳ שקיימו דבריו. וראיתי בדפוס מגדל עוז ואין שם שלא יגנבו והכי מסתברא דבאמת טעם חלוש הוא ונראה ודאי שהוא ט״ס וכן נוטין דבריו שבפירוש המשנה שכתב לא יאכלו משל שניהם כשיש ביניהם קפידא על זה השיעור וכו׳:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(יג) מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שייעשה כולו בן חורין:
A person who is half a servant and half free, he should not partake of his masters, nor of his own until he attains his freedom.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דברכת אברהם על משנה תורהכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהעודהכל
מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. לֹא יֹאכַל לֹא מִשֶּׁל רַבּוֹ וְלֹא מִשֶּׁל עַצְמוֹ עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה כֻּלּוֹ בֶּן חוֹרִין:
מי שחציו עבד עד משל עצמו – א״א הא דלא כהלכתא דמשנה אחרונה אוכל משל עצמו.
שאלה: ותו הא דתנן בפסחים (פ״ז.) מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ודייק משל רבו הוא דלא הא משל עצמו יאכל ורמינן עלה הא דתניא לא משל רבו ולא משל עצמו ופרקינן לא קשיא הא במשנה ראשונה הא במשנה אחרונה וכן נמי הא דתנן הכל חייבין בראיה ואוקימנא לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין ודקאמר רבינא מי שחציו עבד יכול פטור מן הראיה וקשיא ליה מתניתין ופרקה כאן במשנה ראשונה וכאן במשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו וכו׳ ובתרינהו פסק ז״ל דמתני במשנה ראשונה דהכי קאמר לענין פסח: מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין.
ולענין ראיה אמר הרב ז״ל מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה מפני צד עבדות שבו ומנין לו דהאי דקאמרי כאן במשנה ראשונה לחייב וכאן במשנה אחרונה לפטור את הטעם מפני צד עבדות שבו קשיא לי היכי מחייב על דעת משנה ראשונה הרי הטעם מצוי ועוד בפסח מה טעם לא הרי מי שכולו עבד חייב בפסח למה על דעת משנה אחרונה אינו אוכל והדעת מכרעת שבמשנה ראשונה מפני שהעבדים פטורין מן הראייה שכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ונשים פטורין מן הראיה אמר רבינא דפטור ובמשנה אחרונה שנתחייב רבו מן הדין לשחררו נמצא כמי שנשתחרר וחייב אמרינן הכל לאיתויי מי שחציו וכו׳ ובפסח אע״פ שהעבד חייב באכילה על דעת משנה ראשונה לא יאכל מידי דהוה אעבד של שני שותפין דקפדי אהדדי דלא יאכל הכא ודאי קפדי אהדדי משום הכי לא יאכל אבל משנה אחרונה כיון דעל דעת בי״ד עומד להשתחרר כמשתחרר דמי וראיה על זה שהרי התלמוד מדמי ליה למעוכב בגט שחרור דאיבעיא להו במסכת גטין מעוכב בגט שחרור יש לו או אין לו קנס ואתינן למפשטה מדתניא המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס וחצי קנס ליורשיו מאי לאו במשנה אחרונה דלא מחוסר אלא גט שחרור ודחינן לא במשנה ראשונה מכלל דלמשנה אחרונה בן חורין הוא ואינו מחוסר אלא גט בלבד מפני דעת בית דין אם נתברר לכבוד החכם הגדול שמרהו צורו טעם פסק הרב ז״ל פסקא זו יברר לנו ושכרו כפול.
תשובה: לדברי משנה ראשונה עבדינן ליה תקנה להוציאו מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי משנה אחרונה אע״פ שזו היא תקנתו להוציאו מידי חובה שעבדים ובני חורין חייבין בפסח לא עבדינן ליה תקנה שמא יהיה זה גורם לעכוב שחרורו ואנו צריכין לכוף את רבו לשחררו כדי שלא ימנע מן המצות ולפיכך לדברי משנה אחרונה לא עבדינן ליה תקנה כלל אלא אמרינן לרבו זה אינו אוכל לא משלך דלא קרינן ביה עבד ולא משל עצמו שאין לו קניה גמורה אלא מהר ישחררו בלבד כדי שלא ימנע מן המצוה ולפיכך נתקנו עד שיעשה כולו בן חורין אבל לדברי משנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה במצות שהוא חייב בהן מספק כדעבדינן ליה תקנתא בשעובר ואוכל משל עצמו וכשם שאין קנייתו גמורה כך אין חיובו גמורה שכבר יצא מתורת עבדים ולא נכנס לתורת בן חורין ולפיכך יוצא בשל עצמו ודברים של טעם הן ולענין ראיה אין הדבר צריך ראיה דמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור ממנה דגרסינן בגמרא דחגיגה על פסקת ועבדים שאינן משוחררין אמר רבינא לא נצרכא אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין דיקא נמי דקתני ועבדים שאין משוחררין מאי שאין משוחררין אי לימא שאין משוחררין כלל ליתני עבדים סתמא אלא לאו ש״מ שאין משוחררין לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין והואיל ודוקיא דמתניתין כרבינא ומסקנא דגמרא הוא הלכתא כותיה.
והך אוקימתא דאמרינן בתחלת המסכת דאמרינן הכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחייה היא דרבינא פליג עלה דאמרינן לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה פירושו דמשנה ראשונה לחייב מספק ולמשנה אחרונה פטור ועל אותו הדרך שפירשנו בתחלה וחיוב הספק מדברי סופרים הוא ולא חייבו בכאן אע״פ שחייבו במקומות אחרים ודקאמרת דלמשנה אחרונה בן חורין הוא אלא שמעוכב גט שחרור לא יתכן לומר זה דמי שלא הגיע לידו גט שחרור אינו בן חורין שאין העבד קונה עצמו אלא או בכסף או בשטר שהוא גט שחרור אלא מי שחציו עבד וחציו בן חורין אין רבו יכול להשתעבד בו לדברי משנה אחרונה דרבנן אפקינהו לשעבודיה ויצא משעבוד העבדים ולעולם לא יכנס לתורת בן חורין לגמרי עד שיגיע גט שחרור לידו ולא נעשה חציו בן חורין אלא בשטר או בכסף וכן לא יעשה חציו האחר אלא בשטר או בכסף וכל מעוכב גט שחרור אע״פ שיצא לחרות לענין שעבוד אינו נעשה בן חורין ליחוסין או למצות עד שיגיע גט שחרור לידו וכבר הארכנו בתשובה זו יתר ממה שהיא צריכה.
מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו׳ – שם (דף פ״ז) תנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ובגמ׳ (דף פ״ח) משל רבו הוא דלא יאכל אבל משל עצמו יאכל והא תניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו ל״ק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב״ה בש״א וכו׳ כופין את רבו ועושה אותו בן חורין חזרו ב״ה להורות כדברי ב״ש. ופרש״י כמשנה ראשונה קודם שחזרו ב״ה לא יאכל משל עצמו מפני שאין חלק עבדות נמשך אחר דעתו. במשנה אחרונה הואיל ובידנו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שפסק כמשנה ראשונה וכבר השיגו הראב״ד. ואפשר לומר שרבינו מפרש דלמשנה ראשונה יאכל משל עצמו שמאחר שצד חירות ניכר לעצמו שהרי עובד את עצמו יום אחד צד עבדות נגרר אחריו ואוכל משל עצמו אבל למשנה אחרונה שלא עשו לו תקנה לעבוד את עצמו יום אחד אין צד חירות ניכר הלכך אין צד עבדות נמשך אחריו וכיון שכן לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו. ורבינו כתב בפיהמ״ש כלשון הזה ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין. ומ״ש בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שהוא אוכל זהו דעת האומר מניחין עבד חציו בן חורין עכ״ל. ואין דבריו מובנים לי דמה טעם לומר שמפני שאין מניחין עבד חציו בן חורין שאם אירע שהניחוהו שלא יאכל כלל כיון שמן הדין אוכל הוא ואין לומר דה״ק כיון שאין מניחין אותו נמצא שמי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו אוכל כלל לפי שאינו נמצא ומי שאינו נמצא אינו אוכל כלל דא״כ למה לו לכתוב זה בחיבור דנראה דיש נפקותא בזה לענין אכילת פסח דלא יאכל כלל אם היה נמצא וזה אינו שאם היה נמצא למה יגרע מלאכול משל עצמו. ואפשר לומר דה״ק דלמשנה ראשונה שתקנו שיעבוד את עצמו יום אחד תקנו ג״כ שיאכל משל עצמו אע״ג דמדינא אינו אוכל לא משלו ולא משל עצמו ולמשנה אחרונה ביטלו כל מה שתיקנו הילכך לא יאכל כלל. אחר שכתבתי זה מצאתי כתוב שנשאל ה״ר אברהם בנו על זה שנראה שרבינו פה פוסק כמשנה ראשונה והשיב לדברי המשנה ראשונה עבדינן ליה תקנה להוציאו מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי משנה אחרונה אע״פ שזו היא תקנתו להוציאו י״ח לא עבדינן ליה תקנה שמא יהיה זה גורם לעיכוב שחרורו אלא אומרים לרבו זה אינו אוכל משלך דלא קרינן ביה עבד איש ולא משל עצמו שאינה תקנה גמורה אלא מהר ושחררו כדי שלא ימנע מן המצוה ולפיכך נתן טעם עד שיעשה בן חורין אבל למשנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה במצות שהוא חייב בהן מספק מד״ס דאילו מן התורה פטור כדדייק רבינו ממתני׳ בפ״ק דחגיגה (דף ד׳) והא דקאמר התם הכל חייבים בראיה לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחויה היא מקמי הא דרבינא עכ״ל. וע״פ זה יתבארו דברי רבינו שבפירוש המשנה:
מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו׳. בעבד של שני שותפין מיירי א״נ דרבים טובא ושחרר אחד מהם חלקו וכדכתב רבינו ז״ל א״נ במשחרר עבדו בכסף דהתם קנה ודאי לכ״ע לפום הלכתא דקי״ל כרבה דרב יוסף דקאמר איפכא איתותב וכדבעינן למיכתב בס״ד אבל במשחרר אחד בשטר לא מיתוקמא ודאי דהא תניא בפרק השולח (דף מ״א:) המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכ״א לא קנה וקאמר התם בגמ׳ אמר רבה מחלוקת בשטר דרבי סבר והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חציו אף שטר נמי בין כולו בין חציו ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד נמי חציו לא אבל בכסף ד״ה קנה פדויה ואינה פדויה לימא בהא קמפלגי דמר סבר היקשא עדיפא ומר סבר ג״ש עדיפא לא דכ״ע ג״ש עדיפא ושאני הכא דאיכא למיפרך כו׳ ע״כ. וקי״ל כחכמים ואליביה דרבה. אך קשה לי היכי קאמר דבשטר יליף רבי מכסף והפדה לא נפדתה ורבנן נמי מודו בכסף ורב יוסף נמי דפליג קאמר דרבנן ס״ל והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון ב״א אימא קרא ודאי מיירי בשפחה חציה כנענית וחציה בת חורין וכהלכתא ומיהו היינו בעבד של שני שותפין דכ״ע מודו בהא וכדמסיק בגמ׳ א״נ במכר חציו ושחרר חציו וכו׳ וכדאמר רבה נמי לקמן בגמ׳ ומיהו לרבה לא קשיא דמשמע ליה דלרבי ולרבנן קרא סתמא קאמר בכל מילי דהכי משמע להו סתמא דקרא ולרב יוסף נמי ניחא ליה למימר דקרא אליבא דרבנן בכולה כנענית אע״ג דהוי דלא כהלכתא ולמימר דס״ל דברה תורה כלשון ב״א משום דאשכחן בר״פ ארבעה מחוסרי כפרה דקאמר הכי ר׳ ישמעאל בברייתא ר׳ ישמעאל אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לע״ע א״כ מה ת״ל והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון ב״א והתם נמי במתני׳ קאמר ר״ש זו שפחה כנענית והיינו כר׳ ישמעאל דגמ׳ דהיינו ברייתא דמתניא בספרא דבי רב סדרא דקדושים עיין שם בפירוש כמהר״ר אהרן ן׳ חיים ז״ל. ולהכי ניחא ליה לאוקומיה הכי כיון דאיכא תנאי דמוקי ליה לקרא הכי. והא דתניא בריש פרק כיצד מערימין ובשלהי פ׳ האומר דקדושין האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו ומוקי לה בשלהי פ׳ המביא תניין דהוי ירך אמו והויא כרבי דקאמר המשחרר חצי עבדו קנה בעבד של שני שותפין ודאי לא מצי לאוקומי דהא תנא האומר לשפחתו כו׳ אלמא ולדות נמי דידיה הוו וכן נמי לא מוכחא מלתא דמכר חציה כו׳ ואדרבה בספרים המדוייקים גרסינן הרי את שפחתי וולדך בן חורין ודייק לישנא דשפחתי דהיינו שהשארתי לי ולא מכרה וכדכתיבנא אבל מיהו יכול היה לאוקומה כדברי הכל וכגון שנתנה לו את הכסף בעבור ולדה דכי ה״ג שפיר דמי אף לדברי רבנן אלא דלישנא דקאמר זכתה לו משמע דע״י שטר קאמר דהיינו זכות יד בשטר. ותו דלישנא דהאומר לשפחתו משמע ליה בלא נטילת מעות דאי איכא מעות מאי איכא למימר וכדאיתא בפ״ק דקידושין גבי פסקא דבכסף ע״י אחרים ע״ש. ותו איכא למידק בדברי רש״י ז״ל שכתב רבנן סברי ג״ש עדיפא ורבי סבר היקש עדיף דכי איכא למילף מהיקש וג״ש ילפינן מהיקש ושבקינן ג״ש ע״כ. וי״ל דכשם שאמרו בדברי רבי היקש עדיף הכי אמרו בדברי רבנן ג״ש עדיפא וא״כ למה פירש רש״י את דברי רבי שהוא אחרון ולא בתחלה כפי דבריו. ועוד י״ל מעיקרא בעיקר הלשון שרש״י ז״ל כתב רבנן סברי ג״ש עדיפא ורבי סבר היקש עדיף והוא מהופך שהגמ׳ אמרה תחלה דמ״ס היקש עדיף ומ״ס ג״ש עדיפא ומה ראה רש״י לכתוב כן. תו איכא למידק במאי דכתב רש״י לא דכ״ע ג״ש עדיפא כו׳ כיון דמסיני גמרינן לה דאין אדם דן ג״ש מעצמו איהו עדיפא מהיקש ע״כ, נראה לשונו דהיקש אדם דן מעצמו ולהכי קאמר דג״ש עדיפא משום דהיא מקובלת מסיני מה שאין כן בהיקש משמע דס״ל לרש״י דמאי דאמרינן אין אדם דן ג״ש מעצמו בדוקא איתמר ג״ש דשאר מדות דן מעצמו אפילו דלאו ק״ו נינהו שהרי הק״ו הדעת מחייבתו. וקשה על זה שהוא סותר דברי עצמו דהא בריש פ׳ לולב הגזול כתב רש״י בפירוש דחוץ מק״ו אין אדם דן מעצמו אבל היקש ודאי אין אדם דן מעצמו ויש כדמות ראיה לזה בתעניות (דף כ״ז ע״א) דקאמר אסמכתא נינהו ומדרבנן ולקולא והתוס׳ הקשו עליו שם קושיות חזקות יע״ש:
והנה ראיתי לומר לזה דודאי לא קשיא דאע״ג דהכי כתב רש״י ז״ל שם מ״מ ההוא אליבא דרבי יהודה דקאמר לא מקשינן ורבנן הא קאמרי להדיא דמקשינן והיינו משום דס״ל אין אדם דן ג״ש דוקא ולא שאר מדות ויחיד ורבים הלכה כרבים. ומעתה טעה בעל הליכות עולם במ״ש וז״ל אדם דן ק״ו מעצמו ואין אדם דן ג״ש מעצמו אלא א״כ קבלה ממשה בסיני ונראה מדברי רש״י בפ׳ לולב הגזול דלאו דוקא ג״ש דכל המדות ג״כ אין אדם דן חוץ מק״ו והתוס׳ כו׳ ע״כ. וזה שיבוש כמו שהוכחתי דבין לרש״י ובין לתוס׳ לא נפקא לן מידי לענין דינא כלל דכולהו מודו דלרבנן דהלכתא כוותייהו ל״ד אדם דן ק״ו אלא הוא הדין שאר מדות. ואחר שכתבתי כל זה נדפס ספר יבין שמועה וצ״ע שם (א״ה עיין מ״ש בזה הרמ״ז בס׳ כפות תמרים). ומיהו יקשה דלישנא דקאמר כ״ע מודו משמע דליכא מאן דפליג עליה ויהיב רש״י הך טעמא לכ״ע משמע דליכא מאן דפליג עליה אבל אין זו קשיא דכי אמרינן דכ״ע אין המכוון אלא על ב׳ הכתות בעלי המחלוקת אשר הוזכרו ודכוותה בפ׳ אלו נערות דקאמר הכל מודים בבא על הנדה וכו׳ ובהדיא מסיק גמרא התם וקאמר ולאפוקי מדר׳ נחוניא בן הקנה כו׳ והשתא היכי קאמר הכל מודים אלא ודאי דלא קאי אלא לבעלי המחלוקת וכן בפ׳ כל שעה (דף ל״ג) ובפ׳ עשרה יוחסין (דף ע״ה) יע״ש. ותו איכא למימר שאין כוונת רש״י לומר דזה הוא דהוי מסיני ולהכי עדיפא אלא דקאמר דמה שלא נאמר דהיקש עדיף כיון שנתקבל מסיני הוא משום דג״ש נמי נתקבל מסיני כו׳ ואל תתמה על דלא קאמר נתקבלה נמי בלאו דוקא. ומ״ש רש״י בפירוש היקש עדיף זה ולא כתבו בפירוש ג״ש עדיפא נלע״ד שכוונת דבריו לפי שממלת עדיף משמע דודאי משגחינן טובא בהיקש אלא דג״ש עדיפא כו׳ יע״ש, והשתא בא רש״י לומר שלכאורה היינו מוכרחים לומר דמאי דקאמר היקש עדיף בהכרח הוא לומר דהיינו יותר יש לנו לעשות ההיקש בתכלית משנעשה הג״ש בשלימות, וההוראה בזה דאין לומר דמלת היקש עדיף פירש נעשה ההיקש ונבטל הג״ש מכל וכל דהא ליתא דא״כ איך קאמר התם דכ״ע היקש עדיף דהיינו שיש לנו לעשות ההיקש ושתתבטל הג״ש והכא מוכרח איפכא אלא ודאי היינו מוכרחים לפרש היקש עדיף ותשאר הג״ש למחצה דבזה מאי דקאמר הכא היקש עדיף פירושו דטוב לנו לעשות הג״ש למחצה כו׳ לזה פירש רש״י דאין זה מוכרח דיכולין אנו לפרש כן וכמו שכתבתי וק״ל ובספרא משמע דסבר כרבי וקי״ל סתם ספרא ר״י ומשמע דעליה יהיב הך טעמא וכדכתיבנא דר״י אית ליה דאדם אינו דן היקש מעצמו וק״ל וצ״ע בתשובת מהר״ם אלשקאר ז״ל:
תנן התם ב״ה אומרים עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ובפ׳ האשה דפסחים אמרינן הא דתנן לא יאכל משל רבו אבל אוכל הוא משל עצמו ופרכינן מהא דתניא עבד שחציו בן חורין כו׳ לא יאכל לא משלו ולא משל רבו ומתרץ הא כמשנה ראשונה והא כמשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כו׳ ב״ש אומרים כופין את רבו ועושהו בן חורין חזרו ב״ה להורות כדברי ב״ש. ופירש״י לפום משנה ראשונה לא יאכל לא משלו ולא משל רבו דאין חלק העבדות נמשך אחר דעתו כלל ואין חלק העבדות נמשך אחר החירות כלל ולמשנה אחרונה הא ה״ל כמשוחרר ואוכל משלו וכן פי׳ הראב״ד וכדבעינן למיכתב בס״ד. אבל רבינו פירש בפירוש המשנה הפך מזה שכתב וז״ל וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שאוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין עכ״ל. ובאמת שאין דבריו מובנים ומוהריק״א בפרקין כתב דאין לומר שכוונתו דכיון דאין מניחין א״כ אינו בעולם דא״כ למה לו להביאו בחיבור כו׳ ובאמת שלא היה צורך לדחות זה מעיקרא. וק״ל למה לא הקשה ג״כ דא״כ איכפל קרא לומר את פני האדון לאשמועינן מלתא דליתיה ותו קשה דהיכי נימא דליתא ומי לא עסקינן ששחררו בערב הפסח ועד שהם כופים אותו הגיע זמן קרבן פסח וצ״ע. ודע דתנן בריש חגיגה נמי כי האי גוונא גבי הך דהכל חייבים יע״ש. והנה רע״ב כתב בפסחים כדעת רש״י ובחגיגה כדעת רבינו וכתב עליו הרב בעל תוי״ט דמחלפא שיטתיה כו׳ יע״ש ונ״ל שאינה קושיא כלל. וזה שמוהריק״א כתב שה״ר אברהם בנו של רבינו תירץ דה״ק דמשנה ראשונה מדינא פטור אלא דמחייבינן ליה ועבדינן ליה תקנה מד״ס אבל לפי זה שכופין אותו ודאי לא עבדינן הכי כדי שימהר להוציאו. והקשה ה״ר אברהם די בוטין קושיא חזקה דהא הוו להו קדשים בחוץ ובשלמא בחגיגה משכחת לה על תנאי אבל בקרבן פסח ליכא על תנאי ותירץ דהפקר ב״ד הפקר והפקיעו שעבודו מעליו, וקשה על זה קושיא חזקה א״כ בפ׳ האשה רבה גבי הא דאיפליגו רב נתן בר אושעיא ורב חסדא בההיא דהתורם מן הרעה כו׳ ופליגי באי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ופריך מקדושי קטנה וקאמר הפקר ב״ד הפקר והשתא גבי תרומה נמי איבעי לן למימר הכי אלא ודאי צריך לקיים פירוש התוס׳ דלא אמרי׳ הפקר ב״ד הפקר היכא דבתר הכי מוקמת ליה זימנא אחריתי ברשותיה והרי הכא הכי הוו דבתר הכי מוקמת ליה ברשותיה. ועל דברי ה״ר אברהם יש לתמוה טובא וה״ר עובדיה הוקשה לו זה ולהכי גבי חגיגה דשייך תנאי כתב כרבינו והכא כתב כרש״י. תו ק״ל לדברי בן רבינו ז״ל דכיון דלמשנה ראשונה מן הדין אינו אוכל אף משלו א״כ אמאי כי מקשה בפ׳ האשה חדא אחבירתה משמע דלית ליה אוקמתא בשום צד לתרוצה אלא חדא כמשנה ראשונה וחדא כמשנה אחרונה נימא ואי בעית אימא לעולם הא והא כמשנה ראשונה וכאן מדין תורה וכאן מד״ס ולישנא דיאכל אתי שפיר. ומיהו הא לא קשיא דעדיפא מינה משני לאוקומה חדא אליבא דהלכתא ותו דהך תירוצא לא שייכא דהך דחגיגה דהא קאמר הכל חייבין חוץ משמע דבמלתא דהנך חייבים הנך פטורים ולהכי נקטיה כהך תירוצא. תו איכא למידק במאי דכתב הלחם משנה שבקרבן פסח פטור מילפותא דחגיגה וקשיא טובא היכי מצי יליף והלא איכא למיפרך טובא מה לחגיגה שכן פטורות בה נשים ודכוותייהו תאמר בקרבן פסח שכן חייבות בה נשים וכדבעינן למיפרך. תו ק״ל קושיא אלימתא דאי ס״ד דאיכא למילף מחגיגה לקרבן פסח א״כ ר״ש אמאי איצטריך ליה קרא דחטאו ישא האיש ההוא למעוטי נשים נילף מחגיגה אלמא איצטריך ליה קרא ואע״ג דאנן השתא כר׳ יוסי קי״ל כדבעינן למיכתב בס״ד מיהו מדר״ש נשמע לדר׳ יוסי דע״כ לא איפליגו אלא לענין הך דמחייבי אבל לענין אי ילפינן אי לא לא שאני לן בין הך להך כלל וזה ודאי קשה להולמו. ועיקרן של דברים כשנעמוד על פסק רבינו דנשים ועבדים עושים אותם חבורה לעצמם ואמאי פסק הכי. ואיברא דלכאורה טעמו ברור דהא ר״י סבר דראשון חובה ושני רשות ור׳ יוסי סבור דבין בראשון ובין בשני איכא חיוב כרת כו׳ יע״ש. ור״ש סבר דראשון רשות ושני חיוב וא״כ הלכה כר׳ יוסי דנמוקו עמו נגד ר״ש ונגד ר״י וכן כתב הרב מוהרי״ק. אבל קשה דבגמ׳ מסיים בתר הכי כמאן אזלא הא דקאמר ר׳ אלעזר אשה בראשון חובה ודוחה את השבת בשני רשות כר׳ יהודה הרי להדיא דר״א דהוי אמורא פסק להדיא כר׳ יהודה והלכתא הכי וגם דקאמר ר׳ יהודה מלתא מציעתא. ואין לומר דר״א בן שמוע הוי דהוא תנא דא״כ ע״כ מלתא בברייתא מיתניא והוה ליה למימר דתניא ותו דאפי׳ תימא דתנא הוי מ״מ קי״ל הכי דתרי הוו לגבי ר׳ יוסי ור״ש כל חד לחודיה ואע״ג דבכל חד לחודיה הוי הלכתא כר׳ יוסי מ״מ הא הכא הוו תרתי ודכוותיה בשלהי ה׳ כלים ע״ש. ויש לדקדק כן מן הגמרא שבריש מי שהוציאוהו ובריש החולץ אפי׳ בר״מ ור׳ יהודה דפליג עליה דר׳ יוסי כ״ש ר״א דעדיף טפי והוי טוביינא דחכימי כדקאמר רב עילויה בשלהי אלו נערות גבי יתומה בחיי האב וכן בפרק כל הגט גבי ההיא דהכותב טופסי גיטין בסוגיא הידועה שם דפסל ר״א בגיטין וקאמר עליה הכי וכן בכריתות פרק אמרו לו גבי ההיא דאם הפסיק בו או נתן לתוכו מים כו׳ יע״ש, א״כ למה הרב ז״ל פסק דלא כר׳ יהודה מאחר דהוי תרתי כ״ש דהוי אמורא כדכתיבנא. ואפשר היה לומר דס״ל לרב דהך דאמרי׳ כמאן אזלא כו׳ אמורא הוי וקאמר דלדידיה לר׳ יהודה הכי הוי ולעולם לא פסק הלכתא כוותיה, ודכוותה בפ״ק דערכין הא דאמר רב גידל אמר רב אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים וכתבו התוס׳ בר״פ דיני ממונות דהוא אליבא דר״מ קאמר וליה לא ס״ל יע״ש א״כ הכא נמי אמרי׳ הכי אבל צריך טעם מי הכריחו לזה וצ״ע:
וראיתי עוד לו לרב שכתב בלשון הזה היה אחד מבני חבורה קטן כו׳ אם יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל החבורה לא שתהיה חבורה כולה קטנים שאינם בני דעת וכתב מוהרי״ק בס״פ לולב הגזול קטן היודע לאכול כזית צלי שוחטין עליו מ״ט איש לפי אכלו ומ״ש רבינו שאינם בני דעת ק״ל דטפי הוה עדיף למעוטי מדכתיב בפסח איש ולטעם שנתן רבינו קשה דמהי תיתי דבעינן בפסח בן דעת וי״ל דמאיש לא משמע ליה למעוטי קטן דא״כ הוה מימעיט אף מלהמנות עם בני החבורה ומדתניא שוחטין עליו את הפסח משמע דס״ל לגמרא דהאי איש לאו למעוטי קטן אתא ע״כ. ואחרי המחילה מכבודו אלף אלפי פעמים לא צדקו דבריו דהא בפ׳ האשה אמרי׳ עלה דהך דקאמר ר׳ יוסי אפי׳ בפסח שני עושים חבורה כולה נשים דמהיכא תיתי ליה מדכתיב ונכרתה הנפש ההיא ואפי׳ אשה אפי׳ פסח שני ואלא חטאו ישא האיש ההוא למעוטי מאי למעוטי קטן מכרת ע״כ. אלמא דמאיש ממעטינן ליה לקטן מכרת ודרשינן איש ולא קטן ואין עליך לומר מכרת מפיק ליה ולא מחובה דמשמע בגמרא דכל שאינו מחוייב כרת אין שוחטין עליו לעצמו דהא רבי יהודה מחטאו ישא האיש ההוא ולא האשה קאמר דאין שוחטין עליה בפני עצמה ובהא ליכא פלוגתא כלל, ותו קשה לי במה שהכריח דמאיש לא ממעטינן קטן דאי ממעטינן אף לטפלה דאימא אהני לה ככל חקת הפסח וכדקאמר הכא בגמ׳ לר׳ יהודה א״כ מאי קושיא ולר׳ יוסי נמי אפשר דאהני ליה להא במכסת נפשות. תו קשה במאי דכתב דמהיכא תיתי דבעינן בן דעת גבי פסח וזה פשוט דבכל המצות בעינן בן דעת ואדרבא התוס׳ שם אמרו תימה אמאי איצטריך דהיכן מצינו קטן שחייב במצות דודאי אינו בן דעת. ויותר נ״ל בדברי רבינו דה״ק אין עושין מהם חבורה והטעם לפי שאינם בן דעת וכיון שאינם בני דעת ודאי לא מיחייבי כרת וכיון דלא מיחייבי כרת אין שוחטין עליהם בפני עצמם ועוד אפשר שהוקשה לו קושית התוס׳. ובאמת שעיקר קושית הגמ׳ צריכה נגר דקאמר דהאיש למעוטי קטן מכרת והתינח בפסח שני דכתיב ביה עונו ישא וגו׳ בפסח ראשון מאי איכא למימר ותו כל הני קראי דבמכסת נפשות ודכוותיה מאי קא עבדי להו. וראיתי גירסא בספר הילקוט שאמרו בה דבמכסת נפשות דראשון לאתויי נשים ולכאורה קשה דהא כיון דנשים חייבות בראשון א״כ קושטא דמילתא דאיצטריך דאין עונשין מן הדין וק״ל אבל באמת שאינו נ״ל עיקר כדברי רבינו ואין השכל מחייב אלא כדברי הראב״ד ורש״י יע״ש:
ודע דקאמר בפ״ק דבתרא דאית דינא דגוד או איגוד גבי ההיא דולא את הטרקלין כו׳ ומקשינן עלה דהא הכא קאמר דכותב לו גט שחרור מפני תיקון העולם משמע מפני תיקון העולם אין מפני גוד או איגוד לא ומשני שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא ופירש״י ה״ג שאני הכא דאיגוד איכא גוד ליכא העבד רוצה לקנות אבל אינו אומר קנה לי חלקי שאין דמים לבן חורין ע״כ. ונ״ל לדייק במ״ש ה״ג שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא דיראה שבא למעוטי גירסא שהיא איפכא שאני התם דגוד איכא איגוד ליכא והיתה הכוונה על פי מה שכתבו התוס׳ שם וז״ל וא״ת שאני הכי שאין העבד נותן דמים מיד אלא כותב שטר על דמיו וי״ל דמשמע דלא יבטל כו׳ ע״כ, ומטעם זה היינו גורסים כן לזה כתב רש״י דאיגוד איכא שהעבד רוצה לקנות אבל הוא אין לו מעות וכו׳ זה נ״ל לפרש. ובעיקר קושית הגמ׳ קשה דמאי מקשה דאדרבא תקנת פריה ורביה איצטריך לשלא יאמר לו אקנה השאר האחר דאפי׳ כי קני אינו מותר לבא בקהל וע״ש ובההיא סוגיא דחגיגה ומאי דכתבו התוס׳ עלה צריכין נגר ומאי דק״ל בגוה טובא היינו למאי איצטריך קרא דזכורך לישתוק מיניה ומאי דקאמר ולא אדון אחר בהכרח ודאי דעבדים פטורים דהא ודאי יש להם אדון אחר וכיון שכן ודאי נשים פטורות ומיהו הך לאו קושיא היא דאי לאו קרא דכל זכורך אוקימנא לקרא דאת פני האדון בעבדים גמורים דהך לא מיקרו אדון כו׳ ומאי דקאמר לישא שפחה אינו יכול כתבו בתוס׳ דכיון דאמרינן הכל מודים בעבד שאין לו יחס ודאי לא מקיים פריה ורביה. ומיהו אפשר לדחות ודאי דדוקא כשהורתו כשהוא עבד אבל כשהורתו כשהוא בן חורין לא אע״ג דשפחה ולדה כמוה. ומיהו בירושלמי פ׳ כיצד אמרו הרי הוא כבנו לכל דבר אפי׳ לפריה ורביה ופירש הריטב״א ז״ל דמיקרי בנו וקאמר חוץ מהבא מן השפחה ואפשר דהבא על השפחה לא שייך בתרייהו ומיהו נראה לפרש לפריה ורביה דה״ק אפי׳ לפריה ורביה. וראיתי בשלטי הגבורים פ׳ הבע״י שכתב צ״ע אם הוליד בן ממזר אם הבכור נוטל ירושה כו׳ ולא ידעתי מהו דמכיון שכתבו הטור ורבינו דבכור ממזר הוי כבכור אם כן פשיטא ודאי שהבא אחריו אינו בכור כלל. וראיתי בירושלמי של פסחים שאמרו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש אשה אין קדושיו קדושין דכוותה מי שחציו בן חורין שגירש אין גירושיו גירושין שמואל אמר גירושיו גירושין אתיא דשמואל כי הא דר׳ יהודה דתנינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין ר׳ יהודה מחייב וחכמים פוטרים ע״כ. ולא ידעתי מהו דכיון דקדושין לא תפסי בה גירושין היכי משכחת להו הא אין קדושין מעיקרא. ונ״ל לומר כגון שקדש חציה שפחה וחציה בת חורין דאפשר דהתם תפסי קדושין מכיון דבת מיניה היא. וסבור הייתי לומר שאין הכוונה אם גירש את אשתו אלא כי ההיא דאמרי׳ בשלהי המביא תניין אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה כו׳ אבל מן הירושלמי דבפ׳ השולח אינה נראה כן אלא דס״ל לירושלמי כסברא דדחו בגמרא דידן דקאמר קדש עבד ביום של רבו הרי אין קדושין תופסין בה ביום שלו הרי קדושין תופסין ומיהו מאי דמדמי לה לדשמואל כר״י לא ברירא לי ודאי דא״כ מ״ש קדושין מגירושין ובפ׳ הנחנקין קא מפרש טעמא דר׳ יהודה משום דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ועוד אאריך בס״ד וע״ש ובפ׳ החובל יע״ש:
מי שחציו עבד וכו׳. עיין מ״ש מרן ז״ל ובשם רבינו אברהם בנו של רבינו ז״ל ולהרב קרית ספר ז״ל מצאתי שהביא תחילה כדברי רבינו דלא יאכל משל רבו ולא משל עצמו ושוב הביא השקלא וטריא של הש״ס וסיים והואיל ובידינו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו ע״כ. ולכאורה הוא תמוה דפתח בכד וסיים בחבית לכך נראה שהבין ז״ל דלמשנה אחרונה דאוכל משל עצמו היינו אחר שכפו את רבו דאף שעדין לא נכתב הגט שחרור מ״מ כיון שבידינו לשחררו שהרי כבר כפו אותו הרי הוא ברשות עצמו קרינן ביה אבל אם אירע פסח קודם הכפייה בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו וזוהי כוונת הרב שהתחיל דלא יאכל לא משלו ולא משל רבו שכך הוא האמת אף למשנה אחרונה וסיים דאחר הכפייה לפי משנה אחרונה אוכל משל עצמו אף שעדין לא נשתחרר וזהו שכתב הואיל ובידינו לשחררו ולזה אפשר שנתכוון רבינו שסיים עד שיעשה כולו בן חורין ולא כתב עד שיהיה כולו בן חורין אלא עד שיעשה כלומר שכבר כפו את רבו ובידינו לשחררו על פי מ״ש בפ״ז דהל׳ עבדים הל׳ ז׳ דכופין וכו׳ כן נראה שהבין המבי״ט ז״ל בדעת רבינו וניצול מהשגת הראב״ד ז״ל:
מי שחציו עבד וכו׳. עיין בהשגות. והכ״מ ולח״מ ומל״מ כולם התנבאו בסגנון אחד דרבנו מפרש היפך פי׳ רש״י כמבואר בפי׳ המשנה שלו מס׳ פסחים ומס׳ חגיגה אך שנלאו למצוא פתח להבנת דברי רבנו מפני מה אוכל משל עצמו למשנה ראשונה ואינו אוכל למשנה אחרונה ואין דברי ה״ר אברהם בנו של רבנו מספיקים. ונראה לענ״ד ליישב לפי מ״ש רבנו לעיל הי״ב עבד של שני שותפין וכו׳ וכתב הכ״מ רש״י מפרש דקפדי אהדדי שאינם רוצים ליהנות זה מזה ורבנו מפרש דחושש שאם יאכל אצל חברו יגנבנו. נראה ברור שנדחק הכ״מ לפרש דעת רבנו בכה״ג ולא מפרש בפשיטות שמקפידין שלא יגנוב העבד משלו ויאכל מחלקו לבד אלא רצונו שיאכל משל שניהם בשוה הילכך כיון שאי אפשר לעבד לאכול משני הפסחים שהוא אסור אלא מפסח אחד משו״ה כיון דכל אחד מקפיד שלא יאכל משלו לבדו אינו אוכל משל שניהן אין זה אלא משום שנשמר הכ״מ לפרש הקפידא בכה״ג כמו שהעלו התוס׳ בד״ה מתני׳ בדקפדי וכו׳ דאין לפרש הקפידא לההנות אלא ליהנות עיי״ש:
ואנכי ראיתי בביאור בלשון רבנו בפי׳ המשנה שכתב ואמרו לא יאכל משל שניהם כשיש ביניהם קפידא על זה השעיר אבל כשהן מתרצין זה לזה רצה משל זה אוכל רצה משל זה אוכל עכ״ל. הרי דמפרש רבנו הך קפידא לההנות ומפרש דסתם מתני׳ כר׳ יהודה דס״ל בפסחים דף פ״ו דהפסח נאכל בשתי חבורות ואין האוכל אוכל בשני מקומות דהלכתא כוותיה לגבי ר׳ שמעון. וכן פסק רבנו לקמן פ״ט ה״א עיי״ש בכ״מ באורך ומיתוקמא משנתנו כגון שהנך שותפים חילקו ביניהם את הפסח ונטל כל אחד חלקו מבעו״י ואוכל עם בני ביתו בחבורה בפני עצמה ומקפידין זה על זה שלא יגנוב אחד משל חברו להביא לחבורתו אך שתהיה החלוקה בשוה שתאבים לאכילת השעיר הילכך כיון שתאבים לאכול ואי אפשר לעבד לאכול בשתי חבורות (דאפי׳ ר׳ יהודה מודה דאסור ליחיד לאכול בשתי חבורות כמ״ש הכ״מ פ״ט מהל׳ קרבן פסח ה״א עיי״ש) וא״א שיקח העבד חצי זית מחבורה זו ויביא לחבורה שניה ויאכל ג״כ חצי זית מחבורה שניה שהרי אסור להוציא מבשר הפסח בליל ט״ו כמ״ש רבנו פ״ט מהל׳ ק״פ ה״א ובהכרח צריך העבד לאכול כזית בחבורה אחת ולא יאכל כלום בחבורה שניה הילכך כיון שמקפידים על זה השעיר משו״ה אינו אוכל משל שניהם:
ופשוט הוא אליבא דר׳ שמעון דאין הפסח נאכל בשתי חבורות מיתוקמא מתני׳ שכל אחד מהשותפין שחט פסח לעצמו אך שמקפידין זה על זה כל חבורה על המנויים שביניהם ותאבים לאכול בשוה ושלא להאכיל לעבדו חצי זית אי נמי בשעת שנמנו עליו שלא להרבות במנויים כמו דרך משל שהשעיר שוה ששה דינרים והיו שלשה מנויים ונתן כל אחד שני דינרים ורצה אחד מהן ליתן דינר ומחצה שיהיו ארבעה מנויים ולא רצו חבריו כי הם תאבים לאכילת השעיר:
ועל דרך זה מתפרשים דברי רבנו שענין הקפידא בשעיר משא״כ אם אינם מקפידים זולת על דמי שוויו של אכילה הן ליהנות הן לההנות אמאי לא יאכל העבד משל מי שירצה והשני ישלים לו דמי שוויו או שהיום יאכל אצל זה ולמחר אצל זה ודברי רבנו בכאן הולכים על דרך פי׳ המשנה שכשמקפידים זה על זה בחלוקת בשר הפסח חבורה על חבורה או שהמנויים מקפידים זה על זה ותאבים לאכול לא יאכל משל שניהם ודלא כפי׳ התוס׳.
ולקושיית התוס׳ י״ל דסובר רבנו דסיפא לא הוה דומיא דרישא דגבי יתום הוא דבעינן דעת בעלים דביתום קטן נמי אין החיוב על האפוטרופא לזונם ולא דמי לבנו ובתו הקטנים משו״ה בעומד ומוחה אינו מתמנה ובעינן שימנה אותו האפטרופא בפה דכיון שיכול למחות צריך דעת הממנה (וחות דרגא ביתום גדול דאפי׳ סתמא לא מהני ובעינן דעת היתום הילכך בשחטו עליו שני אפוטרופסין הו״ל כממנה על שני פסחים עיין לעיל הי״א) משא״כ בעבד כנעני שאיננו יכול למחות ומיגרר גריר אחר דעת האדון והרי חייב האדון להאכילו וא״א לו לאכול אצל אחרים אפי׳ שחט האדון סתם נמנה עליו העבד. ומשו״ה גבי יתום נקיט מתני׳ ששחטו עליו משא״כ בעבד של שני שותפין ואיירי ששחטו סתם הילכך אינו מתמנה על שום אחד מהפסחים מעצמו כי אם חצי העבדות ועל חצי זית ולא יאכל משל שניהם כנזכר. ומינה דהיכא שאינם מקפידים דעת האדון שגם חלקו יתמנה על פסח חברו ומתמנה העבד מעצמו על כזית בכל פסח ופסח על חלק חצי העבדות שלו. ומאיזה שירצה יאכל:
ובהכי ניחא דלדרך רבנו דהקפידא לההנות הו״ל קושיית התוס׳ השניה לפי האמת, דלפי משנה ראשונה להוי בדמיון עבד של שני שותפין וכיון שצד חירות שבו בודאי איננו מקפיד על צד עבדות שבו משו״ה יאכל משל עצמו משא״כ משל רבו לא יאכל אפי׳ אין רבו מקפיד דכיון ששחט העבד לעצמו אין לך מיחוי גדול מזה ואסור צד חירות שבו לאכול משל רבו (דלפי דעת התוס׳ קשה דהוה מצי לאוקים הכל למשנה ראשונה ומתני׳ דיאכל משל עצמו בדלא קפדי ליהנות הילכך יאכל משל עצמו ומשל רבו לא יאכל דכיון ששחט העבד לעצמו אין לך מיחוי גדול מזה וברייתא בדקפדי ולדעת רבנו ניחא וגם פשטות לשון קפידא לההנות עיין שבת דף קמ״ט בני חבורה שמקפידין זה על זה עוברין משום מדה וכו׳) וכל זה למשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה דהו״ל מעוכב גט שחרור ואיננו לא עבד ולא בן חורין לא יאכל משל רבו דאינו מתמנה על של רבו שהרי איננו לא עבד ולא חצי עבד ולא יאכל משלו דאין לו צד חירות בהחלט ואגוד ברבו קצת כדין עבד.
וכה״ג בעולת ראייה דלמשנה ראשונה צד חירות שבו חייב בראייה משא״כ למשנה אחרונה דאין לו צד חירות מוחלט וכולו אגיד ברבו אלא שמעוכב גט שחרור וכן משמעות לשון רבנו בפי׳ המשנה פסחים וז״ל כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וכו׳ מניחין אדם חציו עבד וכו׳ וכה״ג לשונו במס׳ חגיגה שלא נניח אדם וכו׳ פירוש מלת הנחה במקום מלת נציע או נצייר (כמו שמשתמשים במלה זו המהנדסים) ור״ל דתנא ברא ס״ל שלא יצוייר עבד חציו בן חורין שמפני תקנת העולם עשאו חז״ל שכל המשחרר חצי עבדו אין מחציתו בן חורין מוחלט אלא שאיננו עבד מוחלט דאפקעו רבנן לשעבודיה להוציאו מתורת עבד מוחלט וגם הקנוהו כולו לרבו שלא יהיה משוחרר אפי׳ חציו בהחלט אלא מעוכב גט שחרור ובהכי ניחא מה שנדחקו בתוס׳ חגיגה דף ב׳ ד״ה הכל ושם דף ד׳ ד״ה לא נצרכה ובחי׳ הלכה ותוספות הארכתי מה שיש לדקדק בדברי המל״מ:
[לא יאכל משל רבו ולא משל עצמו]. עיין מל״מ שכתב והנה רע״ב כתב בפסחים כפי׳ רש״י ובחגיגה כדעת רבנו וכו׳ עד ולהכי גבי חגיגה דשייך תנאי כתב כרבנו והכא כתב כרש״י ע״כ. ונהי דמתרץ למשנה ראשונה דבפסח דא״א להתנות אינו אוכל משלו אכתי דברי הרע״ב סותרין זה את זה דאמאי בקרבן פסח הואיל שכופין להוציא חשיב כמשוחרר ואוכל משל עצמו ואפ״ה פטור מעולת ראייה. גם מה שסתר המל״מ תירוץ הלח״מ היינו לפי מ״ש הלח״מ דהפקר בי״ד הוא שהפקירו צד העבדות שבו ועשאוהו בן חורין שפיר פריך המל״מ דלא שייך הפקר בי״ד כיון דהדר זכי ביה אך עדיין י״ל דהפקירו בבי״ד הקרבן פסח של העבד ונתנו המחצה לרבו דכה״ג יש כח לבי״ד להפקיר מזה וליתן לזה כדפי׳ רש״י ביבמות דף צ׳ דשוינהו רבנן למעות קדושין מתנה למפרע בהפקר בי״ד, וכן שם דף פ״ט ע״ב מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים וכו׳ ונמצא מותר צד עבדות שבו לאכול משל עצמו מחמת הפקר משא״כ בשל רבו לא שייך הפקר בי״ד דכיון ששחטו לעצמו אין לך מחאה גדולה מזו. (ולכאורה אליבא דר׳ שמעון דס״ל נשים בשני אפי׳ טפלה נמי לא א״כ ה״ה עבדים דילפי לה לה מאשה נמצא דאין תקנה לעבד בשני ושפיר הפקירו הבי״ד את הקרבן פסח למשנה ראשונה כדי שיאכל משל עצמו משא״כ למשנה אחרונה ביני וביני כופין ויהיה בן חורין בשני ואית ליה תקנה בפסח שני משו״ה לא הפקירו בי״ד. וכל זה בקרבן פסח ולענין חגיגה למ״ד ראייה יש לה תשלומין כל שבעה נמי ניחא דלמשנה אחרונה דאית ליה תקנה כל שבעה ע״י כופין לא עבדי רבנן תקנתא. מיהו זה ליתא דאי ס״ד דאתאן לר״ש ומשו״ה הפקירו למשנה ראשונה הואיל דאין לו תקנה בפסח שני א״כ ברישא נמי עבד של שני שותפין דלית ליה תקנה בשני הו״ל לבי״ד להפקיר אל אחד מהן).
הגם דיש ליישב דעת הרע״ב למה למשנה אחרונה לקרבן פסח חשיב בן חורין ולראייה עבד דקשה לדרך רש״י קושיית תוס׳ חגיגה דף ד׳ ד״ה לא נצרכה וכו׳ אלמא דמעוכב גט שחרור קרוי עבד עיי״ש. ויש ליישב דבאמת אף רש״י סובר הפקר בי״ד הפקר אלא דלמשנה ראשונה כיון דהדר זכי בו לא שייך הפקר בי״ד כמו שכתב המל״מ משו״ה לא יאכל משל עצמו ופטור מראייה אבל למשנה אחרונה דכופין אותו ולא הדר זכי בו שפיר אע״ג דקרוי עבד ומעוכב גט שחרור אהני לפי׳ רש״י הפקר בי״ד דאוכל משל עצמו וחייב בראייה לפי׳ רש״י. אבל הרע״ב ז״ל דסובר דלא עדיף הפקר בי״ד מהפקר עצמו וכיון דקי״ל המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ה״ה הפקר בי״ד לא מהני לענין איסורא אלא לענין ממון הילכך בפסח הוא דמהני הפקר בי״ד למשנה אחרונה שלא יהיה אגוד בפסח בעלים הילכך אע״ג דלענין איסור עבד הוא הרי עבד חייב בפסח ואע״ג דלא אהני ההפקר לענין איסור הרי עבד חייב בפסח והרי אהני הפקר בי״ד לענין ממון ומעשה ידיו לעצמו ושפיר אוכל משל עצמו (אע״ג דקי״ל דכל זמן שאין כופין מעשה ידיו לרבו כמ״ש תוס׳ פ׳ השולח גבי נגחו שור ביומו של רבו עיי״ש שאני הכא דאהני הפקר בי״ד בממון לאכול משל עצמו) משא״כ לענין ראייה כיון דעבד הוא לענין איסור ואיסורא פש גביה דצריך גט שחרור לזה פטור מעולת ראייה. וכל זה למשנה אחרונה דלא הדר זכי ביה אבל למשנה ראשונה דהדר זכי ביה ולא שייך הפקר בי״ד הוי איפכא דבחגיגה מהני תנאי כמו שכתב המל״מ משא״כ בקרבן פסח. ודוקא למשנה ראשונה דצד חירות שבו ניכר ועומד וחייב בחגיגה הוא דתקנו תנאי משום תערובת צד עבדות שבו משא״כ למשנה אחרונה שאין בו צד חירות מבורר ועבד הוא למה נתקן לו תנאי בראייה.
אך לפ״ז קשה דבגיטין פ׳ השולח המפקיר עבדו ומת אין לו תקנה ובתוס׳ אין לו תקנה בבת חורין ומותר בשפחה. ולפ״ז קשה דנוקים מתני׳ וברייתא כמשנה אחרונה ומתני׳ בחציו עבד וחציו בן חורין ממש ומשום הפקר בי״ד וברייתא במפקיר חצי עבדו ומת דבכה״ג לא שייך כפייה דאדרבה אם נכוף יורשים לשחררו יהיה אסור בשפחה ובבת חורין ועכשיו מותר בשפחה הילכך כיון דלאו בן כפייה הוא והדר זכי ביה לא שייך הפקר בי״ד וכמ״ש (וכה״ג נמי קשה בחגיגה לדעת הרע״ב דנוקים רישא דהכל חייבין בראייה אפי׳ כמשנה אחרונה ובמפקיר חצי עבדו ומת ושחררו היורשים חציו דאין לו תקנה בכפייה משו״ה מקריב על תנאי וסיפא דעבדים משוחררים בחצי עבד וחצי בן חורין ממש דאית ליה תקנה בכפייה) בשלמא לדרך רש״י לק״מ דיש לומר דסוגיין אזדא למ״ד המפקיר עבדו א״צ גט שחרור דהא לדרך רש״י מהני למשנה אחרונה הפקר בי״ד אף לענין איסור לחייבו בראייה וא״כ ליכא לאוקים ברייתא במפקיר חצי עבדו ומת דדינו כמו חצי עבד וחצי בן חורין ממש משא״כ לדעת הרע״ב דבחגיגה לא מהני הפקר בי״ד למשנה אחרונה אלמא דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור שפיר קשה דנוקים הברייתא למשנה אחרונה במפקיר חצי עבדו ומת.
ויש ליישב דעת רע״ב באופן אחר דלא ס״ל להרע״ב תקנת הפקר בי״ד כלל לא מיבעיא למשנה ראשונה דהדר זכי ביה כנ״ל אלא אפי׳ למשנה אחרונה מ״מ כיון דאיכא תקנה בפסח אחר כפייה שיקריב פסח שני ובראייה נמי איכא תשלומין כל שבעה אחר כפייה משו״ה לא הפקירו בי״ד. אלא דבחגיגה למשנה ראשונה מקריב על תנאי אבל למשנה אחרונה דשייך כפייה לא תקנו להקריב על תנאי כמ״ש הלח״מ. ותו דאפי׳ תימא דבפסח נמי יכול להביא על תנאי ודלא כמ״ש הלח״מ דאי משום סמיכה הרי נשים ועבדים אין סומכין אפי׳ בנדרים ונדבות. ואי משום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה עיין תוס׳ סוף פסחים דאיכא למ״ד אף פסח בזריקה. מ״מ י״ל דלא תיקנו רבנן להתנות כיון דאיכא תקנה בפסח שני שיקנה העבד עם רבו קרבן בשותפות ויתרצו שניהם שימנה עליו. אבל למשנה אחרונה אפי׳ תנאי והפקר בי״ד אין צריך דקי״ל מעוכב גט שחרור מעשה ידיו לעצמו וסובר הרע״ב כן כפי תירוץ התוס׳ השני שבגיטין דף ה׳ נגחו שור של רבו. ובהכי ניחא קושייתנו הנ״ל דלא מיתוקמא ברייתא במפקיר חצי עבדו ומת לפי מ״ש דגם הרע״ב שפיר מפרש סוגיין למ״ד המפקיר עבדו א״צ גט שחרור.
אך דלפ״ז קשה לדרך הרע״ב דנוקים מתני׳ וברייתא הכל כמשנה ראשונה ומתני׳ בדלא קפדי וברייתא בדקפדי משו״ה לא יאכל משל עצמו. בשלמא לדרך רש״י י״ל דליכא לאוקים מתני׳ למשנה ראשונה בדלא קפדי דהא רישא דמתני׳ בעבד של שני שותפין מיתוקם בדקפדי ודוחק לאוקים רישא בדקפדי וסיפא בדלא קפדי. אבל לדרך הרע״ב קשה דנוקים גם רישא בדלא קפדי והא דלא יאכל משל שניהם י״ל דבירושלמי עלה מתני׳ יתום ששחטו עליו אפוטרופסין וז״ל במה דברים אמורים ביתום קטן אבל ביתום גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים שאוכל מהנשחט ראשון עיין תוס׳ פסחים דף פ״ח ע״ב ד״ה והתניא שהעלו דמי שנמנה על שני פסחים ונשחטו בבת אחת דאינו אוכל משום אחד מהן. (ולפ״ז לפי׳ רש״י בדלא קפדי דהו״ל כאילו כל אחד מהאדונים מינה חלק עבדות שלו על פסח של חברו והו״ל נמנה על שני פסחים בבת אחת משו״ה מתני׳ לא יאכל משל שניהם. והא דנקיט בברייתא רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל אתיא כר׳ שמעון דס״ל נשים ועבדים אפי׳ טפלה נמי לא הילכך לית ליה לעבד תקנה בפסח שני עד שימנוהו שני האדונים על פסח אחד הלכך הפקירו בי״ד ולאו למימרא דהפקירו הבי״ד את העבד דודאי כיון דהדר זכי ביה כל אחד מהאדונים לא שייך הפקר בי״ד אלא דהפקירו בי״ד בקרבן פסח את המינוי של אחד מהן שלא יזכה העבד במינוי אדון אחד).
בשלמא לדרך רש״י י״ל דלא מיתוקמא רישא בדלא קפדי דניחא ליה לאוקים מתני׳ אפי׳ אליבא דר׳ שמעון דס״ל נשים ועבדים בשני טפלה נמי לא וא״כ אמאי לא יאכל משל שניהם הו״ל לבי״ד להפקיר מינוי אחד מהאדונים כנ״ל משו״ה מוקי מתני׳ בדקפדי דהשתא לא שייך לומר שיפקירו בי״ד פסח של אחד מהן לזכותו לשני דכיון דקפיד ואינו רוצה לזכות לא זכה בעל כרחו וכיון דרישא בדקפדי דוחק לאוקים סיפא בדלא קפדי וכמשנה ראשונה וכמ״ש משא״כ לדרך הרע״ב כמ״ש דמשום הכי למשנה ראשונה עשו תקנה דתנאי בחגיגה ולא בפסח הואיל דפסח אית ליה תקנה בשני אלמא דלא כר״ש ולא מהדר לאוקים מתני׳ בסוגיין כר״ש שפיר נוקי מתני׳ נמי כמשנה ראשונה בדלא קפדי ורישא נמי בדלא קפדי ודלא כר״ש.
וי״ל דהרע״ב מפרש קפדי דסוגיין כפי׳ רבנו כמ״ש [למעלה] דמתני׳ היא בדקפדי ליהנות דלא נמנה רק על חצי זית דשפיר ליכא לאוקים רישא וסיפא בדלא קפדי דא״כ אמאי ברישא בעבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהן דלפי פי׳ רבנו לא שייך כלל ממנה עצמו על שני פסחים בדלא קפדי שהרי כל אחד מהן אינו ממנה רק חלק חציו אלא שאינו מקפיד אם יאכל מעט או רב וסובר רבנו דלא שייך שלא למנוייו כל שחציו נמנה ותו לא מידי.
ובגוף יישוב השגת הראב״ד עיין מ״ש פ״ד מהל׳ אישות הט״ז ושם עיקר.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דברכת אברהם על משנה תורהכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנההכל
 
(יד) עד כמה נמנין על הפסח, עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד. ונמנין עליו ומושכין את ידיהן ממנו עד שיישחט. כיון שנשחט, אינו יכול למשוך את ידו, שהרי נשחט עליו:
נמנו עליו, וחזרו אחרים ונמנו עליו, ראשונים שיש להן כזית אוכלין ופטוריןא מלעשות פסח שני, ואחרונים שרבו עד שלא נמצא בו כזית לכל אחד אינן אוכלין, וחייבין לעשות פסח שני:
To what extent can people be enumerated on a Paschal sacrifice? Until there is an olive-sized portion for each one.
One may be enumerated upon it and remove himself from it until it is slaughtered. Once it is slaughtered, he may not remove himself from it, for it was already slaughtered on his behalf.
The following rules apply when some people were enumerated on a sacrificial animal and others came and enumerated themselves on the same animal. If there is an olive-sized portion for the first, they may partake of it and are exempt from bringing a second Paschal sacrifice. The later ones who were added until there was not an olive-sized portion for each person should not partake of it and are obligated to offer a second Paschal sacrifice.
א. כך ת1. א: ופוטרין.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהשער המלךעודהכל
עַד כַּמָּה נִמְנִים עַל הַפֶּסַח. עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּזַיִת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. וְנִמְנִין עָלָיו וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט. כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁחַט אֵינוֹ יָכוֹל לִמְשֹׁךְ אֶת יָדוֹ שֶׁהֲרֵי נִשְׁחַט עָלָיו. נִמְנוּ עָלָיו וְחָזְרוּ אֲחֵרִים וְנִמְנוּ עָלָיו. רִאשׁוֹנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כְּזַיִת אוֹכְלִים וּפְטוּרִים מֵעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי וְאַחֲרוֹנִים שֶׁרָבוּ עַד שֶׁלֹּא נִמְצָא בּוֹ כְּזַיִת לְכׇל אֶחָד אֵינָן אוֹכְלִין וְחַיָּבִים לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:
עד כמה נמנין על הפסח וכו׳ עד שהרי נשחט עליו – משנה בפרק האשה (פסחים פ״ט):
נמנו עליו וחזרו אחרים ונמנו עליו וכו׳ – בפרק כיצד צולין (פסחים ע״ח:):
עד כמה נמנין כו׳ עד שיהא בו בכזית כו׳ – משנה פרק האשה כמ״ש מרן ופסק כת״ק דדריש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל לאשמועינן דשלוחו של אדם כמותו ודלא כרבי נתן דדריש דאתא לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ואע״פ שאין בו כזית לכל אחד כדאיתא פרק הא״מ דמ״ב ע״א וראיתי לעמוד על מ״ש התוס׳ ד״ה ודילמא שאני התם כו׳ פי׳ אבל לשויה שליח היכא דליכא שותפות מנ״ל כו׳ ונראה שכונתם ז״ל לאפוקי מפי׳ הרשב״א ז״ל בחי׳ שכתב וז״ל ק״ל דהא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה כו׳ אתינן למידק עלה מנ״ל ששליחותן כמותן והא שפיר נפקא מדרבי נתן דהוא נמי אית ליה שותפות בגויה ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לריב״ק אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה אצטריך למעוטי ב״ב קיימינן לומר דהניחא לריב״ק שפיר אתיין שלוחין דעלמא מביניה אבל לרבי נתן דמוקי לה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט לית ליה שותפות בגויה היכי אתיין שלוחין דעלמא מביניה ושלוחכם בני ברית מנ״ל עכ״ל אמנם התוס׳ לא ניחא להו בהך פירושא משום דק״ט לפי זה דאי מאי דפריך בגמ׳ לר״נ הוא דמנ״ל למעוטי שלוחכם ב״ב כיון דלדידיה איצטריך קרא דגם אתם לאתויי שליחות בתרומה א״כ תיקשי לן עוד היום לר״ש דס״ל דקרא דגם אתם לא איצטריך אלא לאתויי דין שליח ולא למעוטי ב״ב כיון דליתיה בתרומה דנפשייהו א״כ מנ״ל הא דקי״ל בכל התורה דאין שליחות לגוי וכמו שהקשו התוס׳ בפ״ב דגיטין דכ״ב ד״ה מה אתם ב״ב אלא ע״כ לומר כמו שתירצו התוס׳ דמ״מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן אלא דומיא דאתם יע״ש וא״כ ה״נ איכא למימר לר״נ דס״ל כר״ש והא ודאי צ״ע לפי׳ הרשב״א מיהא במ״ש ואין לומר דאה״נ כו׳ דהא תנן בפרק האשה הרי שאמר לו רבו כו׳ ק׳ דההיא מתני׳ בעבד כנעני מיירי מדפריך התם תלמודא גבי שלי יהא והא מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל חנוני הרגיל רבו אצלו כו׳ ואי בעבד עברי הא מציאתו שלו כדתנן בפ״ק דמציעא וכיון שכן מאי ראי׳ מייתי מהאי מתני׳ התם שאני משום דיד עבד כיד רבו ולעולם דבעלמא אין שלוחו כמותו והכי אמרינן בהדיא פרק השואל לענין שאלה בבעלים דאפילו למאן דאמר אין שלוחו כמותו מודה הוא באומר לעבדו צא והשאל עם פרתי משום דיד עבד כיד רבו ע״ש וכן מוכח נמי מההיא דפ״ב דגיטין דהוה ס״ל לר״א דעבד פסול לשליחות אפי׳ בתרומה דאיתי׳ בתרומה דנפשיה משום דדריש מה אתם ישראל כו׳ וק׳ דא״כ תיקשי ליה מתני׳ דפרק האשה דמוכח בהדיא דעבד כשר לשליחו׳ אלא ע״כ דס״ל לר״א דשאני התם משום דיד עבד כיד רבו ואפשר לומר דס״ל להתו׳ דמתני׳ דהתם דאומר לעבדו סתמא קתני דמשמע בין בעבד עברי בין בעבד כנעני ומשום הכי פריך התם מה שקנה עבד כו׳ ומינה שמעי׳ דין שליחות מדקא מכשר עבד עברי נמי ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרא״ה ז״ל דא״כ אמאי לא מייתי לעיל הך מתני׳ דפרק האשה שהיא מוקדמת ומפורש אפי׳ לית ביה שותפות בגויה ומייתי ההיא דפרק מי שהיה ואינו מפורש בה אלא בדאית ביה שותפות וכן הק׳ הרב בעל החידושין שם אכן כפי מה שכתבתי ניחא דלעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דאית ליה שותפות בגויה טפי אלימא ליה לאקשויי ממתני׳ דחבורה שאבד פסחה שמפורש בה דין שליחות בהדיא ולא ממתני׳ דמי שהיה טמא דאיכא לדחויי ולומר דמתני׳ מיירי בעבד כנעני ומשום דיד עבד כיד רבו אמנם לבתר דמסיק הך סברא דאית ליה שותפות בגויה לא ניחא ליה לתלמודא למימר הכי לפי האמת משום דעבדו סתמא קתני ומשמע אפי׳ עבד עברי כנ״ל ודוק ובמה שהקשה התוס׳ דאמאי לא דחי לעיל נמי לריב״ק דההיא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה איכא למידק דמאי קו׳ דלריב״ק ודאי דלא ק״ל תלמודא דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה משום דאם כן למאי איצטריך קרא ושחטו אותו לאשמועינן דין שליחות הא מויקחו להם איש נפקא ואפי׳ נימא דההיא מבעי ליה לדר״י דאיש זוכה ואין קטן זוכה מ״מ ממילא נפקא דין שליחות שהרי אחד זוכה לכולם וא״כ ע״כ קרא דושחטו אותו אצטריך לאשמועינן אפי׳ היכא דלית לי׳ שותפות בגויה אמנם לר״י דס״ל דקרא דושחטו אותו איצטריך לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ולא אתא לאשמועינן דין שליחות קשי׳ להו שפיר דדילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה וקרא דויקחו להם איש איצטריך לכדר״י ואע״ג דממילא משתמע דין שליחות מ״מ אימא דקרא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה וזהו שכתב רש״י ולעולם בדאית לי׳ שותפות כו׳ ועיין בהרב בעל עצמות יוסף דהשתא ליכא למימר דא״כ למה לי קרא דושחטו שהרי לר״י קרא דושחטו לא אתא לאשמועינן דין שליחות ומעיקרא כי פריך ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה דאעיקר פרכא דההוא מבעי ליה לכדר״י קא סמיך אלא שהתרצן לא הבין קו׳ וכ״נ דעת רש״י ז״ל שכתב בפ״ג דגיטין דכ״ג ע״א ד״ה והא לאו בני דעת וז״ל וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפ״ל מויקחו להם איש שה לבית אבות כו׳ ע״ש וק״ט דאיך שנה משנתו דלא כהלכתא שהרי לרבינו דס״ל דכל ישראל יוצאין בפסח א׳ ואכילת פסחים לא מעכבא הוא דנפ״ל שליחות מקרא דויקחו אמנם לריב״ק דהלכתא כותיה דאכילת פסחים מעכבא וכמו שפסק רבינו ז״ל שליחות נפ״ל מקרא דושחטו גם הרי״ף והרא״ש ז״ל הביאו דרשת ריב״ק משמע דהלכתא כותיה ורש״י ז״ל עצמו בפי׳ החומש סדר בא הביא דרשת ריב״ק וא״כ איך פי׳ דשליחות נפ״ל מויקחו להם אלא הוא הדבר אשר דברתי דרש״י ז״ל ס״ל דלריב״ק נמי נפ״ל שליחות מקרא דויקחו באם אינו ענין וכמ״ש וע״פ האמור צדקו מאד דברי הגאון הרא״ם ז״ל שכתב על דברי רש״י ז״ל שהביא דרשת ריב״ק וז״ל וא״ת אמאי לא יליף כו׳ וי״ל דנפ״ל מהני תרי קראי באם אינו ענין כו׳ כדאיתא בפרק הא״מ ע״ש ותמה עליו הרב חד״ה ז״ל דנעל׳ ממנו דברי התוס׳ ז״ל שכתבו דלריב״ק לא תקשי ליה דילמא בדאית ליה שותפות והיינו דלא פריך ליה לעיל לריב״ק אלא הכא לר״י ע״ש אכן כפי מ״ש הנה נכון דהרב ז״ל בשיטתיה דרש״י קאי וברוחב בינתו ועוצם חכמתו בזה ראה וקדש שדעת רש״י ז״ל דלריב״ק נמי נפ״ל מהני תרי קראי כדמוכח בהדיא ממ״ש בגיטין וקו׳ התוס׳ ל״ק ליה וכמ״ש כנ״ל ולדברי התוס׳ יש ליישב דס״ל ז״ל בשמעתין כאיכא מ״ד שכתב הר״ן דזכיה לאחר עדיפא משליחות וזכין לקטן ע״י אחר ד״ת ומש״ה ק״ל ז״ל דאמאי לא דחי לעיל לריב״ק שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומקרא דויקחו להם איש לא נפ״ל דהתם מדין זכיה הוא דעדיפא משליחות כנ״ל ודוק:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהשער המלךהכל
 
(טו) הממנה אחרים עמו על חלקו ולא ידעו בהם בני חבורה, הרי בני החבורה רשאין ליתן לו חלקא אחר שייצלה בעת האכילה, ובני החבורה אוכלין משלהן, והוא אוכל חלקוב עם האחרים שמינה עליוג:
וכן, בני חבורה שהיה אחד מהם גרגרן, רשאין להוציאו מהן, ונותנין לו חלקו ויאכלהוד בחבורתו. ואם אינו זולל אינן רשאין ליחלק:
When a person enumerates others on his portion of the Paschal sacrifice without the other members of his company knowing, the members of the company are entitled to give him his portion after it was roasted at the time when the sacrifice is eaten. The members of the company partake of their portion and he eats together with the others whom he enumerated in a second company.
Similarly, if one of the members of a company is a glutton, the members of the company are permitted to remove him and give him his portion which he will eat in his own company. If he is not a glutton, they may not divide.
א. ת1: חלקו. וכך ד (גם פ, ק).
ב. כך ת1. א: חלקום.
ג. בת1 נוסף: בחבורה שניה. וכך ד (גם פ. ק: חבורה שניה).
ד. כך ת1. א: ויאכלוהו.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהעודהכל
הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל חֶלְקוֹ וְלֹא יָדְעוּ בָּהֶן בְּנֵי הַחֲבוּרָה הֲרֵי בְּנֵי הַחֲבוּרָה רַשָּׁאִין לִתֵּן לוֹ חֶלְקוֹ אַחַר שֶׁיִּצָּלֶה בְּעֵת הָאֲכִילָה וּבְנֵי הַחֲבוּרָה אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן וְהוּא אוֹכֵל חֶלְקוֹ עִם הָאֲחֵרִים שֶׁמָּנָה עָלָיו בַּחֲבוּרָה שְׁנִיָּה. וְכֵן בְּנֵי הַחֲבוּרָה שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם גַּרְגְּרָן רַשָּׁאִים לְהוֹצִיאוֹ מֵהֶן וְנוֹתְנִין לוֹ חֶלְקוֹ וְיֹאכְלֵהוּ בַּחֲבוּרָתוֹ. וְאִם אֵינוֹ זוֹלֵל אֵינָן רַשָּׁאִין לְחַלֵּק:
הממנה אחרים עמו על חלקו וכו׳ – משנה בפרק האשה (פסחים פ״ט:).
ומ״ש: וכן בני חבורה שהיה אחד מהן גרגרן וכו׳ – ברייתא שם:
ויאכלו בחבורתו. הלשון מגומגם ובדפוס מגדל עוז כתוב ויאכלהו בחבורתו ובין כך ובין כך הוא מגומגם שהרי אין לו חבורה והיה די באומרו ונותנין לו חלקו, ויותר נראה להגיה ויאכלהו בחבורתן משום שאין רשאין להוציא כזית ממנו לחוץ כמ״ש בריש פ״ט:
הממנה אחרים וכו׳. דקדק רבנו לכתוב אחר שיצלה דלאחר שהתחילו לאכול יחדיו שוב אין חבורה אחת רשאין ליחלק כמ״ש [להלן] פ״ט ה״ה עיי״ש, א״כ קמ״ל רבנו דרשאין לעשות מפסח אחד שתי חבורות עיי״ש.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

קרבן פסח ב, משנה תורה דפוסים קרבן פסח ב, מקורות וקישורים קרבן פסח ב, ראב"ד קרבן פסח ב, ברכת אברהם על משנה תורה קרבן פסח ב, כסף משנה קרבן פסח ב, לחם משנה קרבן פסח ב, משנה למלך קרבן פסח ב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מעשה רקח קרבן פסח ב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, שער המלך קרבן פסח ב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה קרבן פסח ב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אור שמח קרבן פסח ב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, חדושי ר' חיים הלוי קרבן פסח ב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, חדושי הגר"מ והגרי"ד קרבן פסח ב – באדיבות קרן מורשה (כל הזכויות שמורות)

Korban Pesach 2 – Translated and annotated by Rabbi Eliyahu Touger (Moznaim Publishing, 1986–2007) (CC-BY-NC 4.0), Rambam Mishneh Torah Printed Versions Korban Pesach 2, Mishneh Torah Sources Korban Pesach 2, Raavad Korban Pesach 2, Birkat Avraham on Mishneh Torah Korban Pesach 2, Kesef Mishneh Korban Pesach 2, Lechem Mishneh Korban Pesach 2, Mishneh LaMelekh Korban Pesach 2, Maaseh Rokeach Korban Pesach 2, Shaar HaMelekh Korban Pesach 2, Mirkevet HaMishneh Korban Pesach 2, Or Sameach Korban Pesach 2, Chidushei R. Chaim HaLevi Korban Pesach 2, Chidushei HaGram VeHaGrid Korban Pesach 2

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×